מותר להיות יהודי, אבל לא ישראלי כמו גל גדות? הוליווד נבהלת

בשנות ה־90, רשת CBS ביקשה מפרן דרשר להפוך את הדמות הראשית בסדרה החדשה שיצרה, "נני", מאישה יהודייה מובהקת מניו יורק לאיטלקייה. ההצעה הזו לא נבעה מגזענות, אלא מחשש שדמות יהודייה תהיה "יותר מדי" – יותר שונה, יותר מסומנת, ופחות נגישה לקהל האמריקאי הרחב. דרשר, שהדמות התבססה על חייה שלה, סירבה. בזכותה, נוצרה אחת הדמויות היהודיות הגלויות הבודדות בטלוויזיה של אז.

אבל לא כל הדמויות היו ברות מזל כמו פרן פיין. לאורך עשרות שנים, התרבות הפופולרית בארה"ב הייתה מלאה בדמויות "ברור שיהודיות" – אך הזהות שלהן טושטשה או לא נאמרה במפורש. רייצ'ל גרין מ"חברים" היא כמעט בוודאות יהודייה: מהשם ועד ההורים, דרך שמות החברות וההומור. ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד" מבוסס ישירות על היוצר לארי דיוויד, אך הוגדר כ"איטלקי". הווארד וולוויץ מ"המפץ הגדול" הוא היחיד שהזהות שלו מובחנת — אך היא מגיעה בעיקר דרך סטריאוטיפים.

המסר לאורך השנים היה ברור: אתה יכול להיות יהודי רק תדבר על זה כמה שפחות. תהיה מצחיק, נוירוטי, עצמאי, אבל אל תביא איתך חגים, מסורת או קונפליקטים. הזהות היהודית התקבלה בתנאי שתהיה קלה לעיכול.

אבל בעשור האחרון, הזהות היהודית שוברת את השתיקה. "טרנספרנט", "ברוד סיטי", "גברת מייזל המופלאה" – כל אלה הציבו דמויות יהודיות במרכז, בלי התנצלות. הן לא רק היו – הן חגגו את זה. הן דיברו על כאב, על מורשת, על משפחה, ועל קיום מורכב. ובמפתיע, הקהל לא נרתע. להפך. האותנטיות חיברה.

ובדיוק כאן מתחילה הבעיה החדשה: אם ליהדות יש עכשיו מקום על הבמה לישראליות עדיין לא. להפך: הזהות הישראלית הפכה למטען.

להיות ישראלי בהוליווד זה לא תפקיד – זו סתירה פנימית

הצלחתם של שחקנים ויוצרים ישראלים בזירה העולמית היא בלתי ניתנת להכחשה  אך גם בלתי נפרדת מהזהירות שהם נאלצים לאמץ. גל גדות, כוכבת "וונדר וומן", זכתה להצלחה בינלאומית אדירה, אך בכל פעם שדיברה על ישראל – במיוחד בזמן לחימה – עמדה תחת ביקורת חסרת רחמים. כששמרה על שתיקה – ביקרו אותה גם על כך. הזהות הישראלית שלה הפכה לעניין ציבורי, מטען שהיא נושאת, לטוב ולרע.

שירה האס, ששבתה את לב הקהל העולמי ב"המורדת", מביאה קול שונה – אינטימי, שברירי, חוצה תרבויות. אך גם היא מציינת לעיתים ש"ישראל היא נושא רגיש" בקרב תעשיות תוכן בינלאומיות. יוצרים כמו חגי לוי ("בטיפול", "הנערים") או רשף לוי מדווחים על תחושת גמגום: האם מותר להם לספר סיפור ישראלי בלי להיתפס כשליחי מדיניות? האם כל דמות ישראלית על המסך חייבת להסביר את עצמה?

כשהמציאות לא עוזרת: תחקירי נתניהו מכתימים גם את התרבות

הזהירות הזו רק התעצמה לאחרונה, במיוחד בעקבות פרסום התחקיר בניו יורק טיימס ביולי 2025, שטען כי ראש הממשלה נתניהו האריך את הלחימה בעזה ממניעים פוליטיים. התחקיר, שנכתב בין היתר על ידי רונן ברגמן, מבוסס על עשרות מסמכים חסויים וראיונות עם למעלה מ־110 גורמים בישראל ובעולם. הוא מצייר תמונה מטרידה של ראש ממשלה שמעדיף הישרדות פוליטית על פני הצלת חיי אדם – הן של חיילים, והן של חטופים.

כשהעיתונות הליברלית ביותר בעולם מאשימה את ישראל בהתנהלות צינית וקטלנית, קשה לצפות שהתעשייה התרבותית לא תגיב. וכך, גם אם שחקן ישראלי מגיע לאודישן, או יוצרת ישראלית מביאה פרויקט אישי שאינו פוליטי כלל – הזהות הישראלית מרחפת מעל. לא בגלל תוכן, אלא בגלל הקשר. כי בזמן שהעולם מבקר את מדיניות ישראל, הישראלים שבתוך הוליווד נאלצים לשאת את הדימוי כולו – על גבם.

אז מותר להיות יהודי, אבל עדיף לא להזדהות כישראלי?

נוצר מצב מוזר: בתרבות האמריקאית והבינלאומית, יהדות כבר איננה טאבו. היא אפילו הפכה לקול ייחודי ומוערך. אבל הישראליות? היא סיכון. לא בגלל מי שאתה, אלא בגלל את מי שאתה עשוי לייצג. ההבדל בין שתי הזהויות הללו, שבעבר נכרכו זו בזו, הפך לפתע לקו הפרדה.

האם ישראלים ייאלצו להתאים את עצמם למודל "יהודי אמריקאי לייט" כדי להשתלב? האם מישהי כמו גל גדות תוכל בעתיד לדבר בחופשיות על המקום שממנו באה? האם יהיה מקום לדמויות ישראליות שיגדירו את עצמן מבלי להצטדק?

אם התרבות העולמית הצליחה לעכל ולחבק דמויות כמו פרן פיין ומירי מייזל – אולי הגיע הזמן שתדע להכיל גם את דניאל מיפו או נועה מתל אביב. בלי חשד. בלי התנצלות. עם כל המורכבות. כי הגיע הזמן שגם להיות ישראלי יהיה דימוי שאפשר לחיות איתו ולא רק להיזהר ממנו.