בעוד הדרג המדיני בישראל ממשיך לקדם את רעיון "העיר ההומניטרית” ברפיח, המיועדת לריכוז מאות אלפים מתושבי עזה, גוברים הקולות האזהרה, גם מבית. בשיחה עם מעריב, מביע ד”ר אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס, ביקורת חריפה על המהלך. לדבריו, מדובר לא רק בצעד חסר אחריות כלכלית, אלא בהסתבכות מדינית וצבאית העלולה לעלות בחיי חיילים.

"בטווח הארוך, השאלה העיקרית בעזה היא מי ייתקע עם האחריות האזרחית-כלכלית לדאוג לאוכלוסייה שתישאר שם", פותח עופר את דבריו. לדבריו, המדינה מייצרת מציאות שבה היא תמצא את עצמה נושאת בנטל האדיר של ניהול חיי היום-יום של מאות אלפי בני אדם.

"העיר ההומניטרית שמתכננת ישראל ברפיח אינה רק הסתבכות מדינית אלא הרפתקה צבאית וכלכלית שתעלה הון, הרבה מעל העשרה מיליארד שקל הראשוניים שכעת מדבר עליהם שר האוצר סמוטריץ’", הוא קובע. "ה’עיר’ תסבך את צה”ל במגע הדוק עם מאות אלפי עזתים. התוצאות לכך כתובות מראש בדם חיילינו: פעולות גרילה נגד צה”ל, ירי לעבר אזרחים והאשמת צה”ל בפשעי מלחמה. מחנות האכלה היו רק הקדימון שמראה לנו כיצד ייראה העתיד כאשר צה”ל ינסה להסליל מאות אלפי עזתים לתוך העיר ולנהל שם את חייהם – כולל אספקת שירותי מזון ובריאות".

לטענתו, כל התפיסה שמניעה את הרעיון נשענת על קונספציה שכבר נכשלה: הניסיון להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה העזתית. "שיטת החשיבה כי בכלל ניתן בעזה ‘לייצר בידול בין החמאס לאוכלוסייה’ היא בשרש כל הקונספציה השגויה", הוא מדגיש. "הרעיון הזה היה קיים כאשר המתפ”ש הגדיל את מעבר הסחורות לעזה ואת כמות הפועלים המגיעים לישראל. לכאורה הסחורות לא הגיעו לחמאס והפועלים ‘סוננו’ לוודא שאינם פעילי טרור. אותו רעיון כשל כעת במרכזי החלוקה של קרן GHF וייכשל שוב – אבל הפעם בהיקף ענק של מאות אלפים".

בהמשך השיחה, עופר מדגיש את חוסר ההיתכנות המעשית להוציא את חזון "העיר ההומניטרית” לפועל – מבלי להכניס את ישראל למלכודת קשה. "מיהם החמולות העזתיות? הרי לכל חמאסניק יש משפחה ענפה. ילדיהם ונשותיהם של חמולות החמאס יסורבו לכניסה לעיר? האם תהיה לחמאס בעיה להסתנן פנימה?", הוא שואל. לדבריו, עצם הרעיון שישראל תוכל לבצע "סלקציה” בין אזרחים לפעילים הוא אשליה. "כל צורת החשיבה שישראל תנהל מה שיקראו באנגלית ‘סלקציה’ ו’מחנה ריכוז’ מובילה להסתבכות אינסופית שבמרכזה: ישראל משדרת לעולם כי היא מרגישה אשמה על מה שקורה לאזרחי עזה (שחלקם אכן בלתי מעורבים) ולוקחת על עצמה את האחריות ההומניטרית".

עופר מסכם את עמדתו בנימה נחרצת: "מה שלא עובד במרכזי חלוקת הסיוע ייכשל בענק ב’עיר ההומניטרית’. עד מתי נמשיך לחפור לעצמנו את הבור שבו אנו טובעים בלקיחת האחריות האזרחית על האוכלוסייה העזתית?".