מוישי קליינרמן נעלם לפני 3.5 שנים, גם היום אין קצה חוט

לדבריה, יחידת הכלבנים ממשיכה לשלב את שמו של מוישי בכל חיפוש, אך ללא פריצת דרך. "אין לנו מושג איפה התיק עומד, אפילו לא קצה חוט. אנחנו עומדים על הרגליים רק בזכות התקווה, ומאמינים שבורא עולם יכול להחזיר אותו אלינו ביום אחד וברגע אחד".

היעדרותו של מוישי החריפה את תחושת חוסר הביטחון. "זה מחריד שילדים ממשיכים להיעלם במדינה קטנה כל כך", היא אומרת. "הפכתי לאמא חרדתית, אני שואלת כל הזמן את הילדים איפה הם, עם מי ומתי חוזרים".

גיטי מספרת כי מתחילת הדרך ביקשה שיילקח ממנה דגימת DNA, אך לא נמצאה התאמה במכון לרפואה משפטית. "אנחנו במצב של מריטת עצבים. בינתיים נולד לנו תינוק, אח שלא מכיר את מוישי. אני מדמיינת את המפגש ביניהם וזה מחייב אותי להמשיך להאמין. הייתי רוצה להגיד לו: 'מוישי, תחזור הביתה, נולד לך אח קטן שמחכה להכיר אותך'".

בין הזיכרונות לתקווה, מוישי מופיע כשומר מסך במחשב המשפחתי. "אני מרגישה שאנחנו מתקשרים. אני שולחת לו אנרגיות, משוכנעת שהוא איפשהו ושניפגש. כל יום אני אומרת לו-מוישי, איפה אתה? מתי אתה חוזר?".