התמונות מסוף השבוע לא מותירות ספק: ישראל מגמגמת מול לחץ אמריקני בעניינים שחשיבותם קריטית לסדר החדש במזה"ת ושהשלכותיהם ייוותרו הרבה מעבר לכהונתו של טראמפ כנשיא. בשטח עצמו הפער גדול מדי – המזה"ת חזר ונמצא במאה ה-7 לספירה מבחינה דתית ואתנית בעוד שארה"ב ומדינות המערב חזרו לעידן הקולוניאליסטי, כשהפעם הוא בכסות כלכלית ולא צבאית. 

מה זה אומר? רצח עם וטיהור אתני שמתבצע בגלוי לעין המצלמה עובר כמעט בשתיקה, וכשמחסום השתיקה נפרץ, אז השיח הוא על "הסכמי הפסקת אש" ועל ישראל דווקא, בעוד אלג'ולאני אינו "זוכה" לכיפוף ידיים/איום בהטלת סנקציות מחודשות ובסה"כ די מאותרג.

למה מאותרג? זה פשוט. אל ג'ולאני זקוק נואשות לשיקום סוריה, שרק הוא זה שיאפשר לו להמשיך למשול במדינה, ומציע את סוריה לכל דיכפין שמוכן להשקיע בה מכספו. זו התרנגולת שאמורה להטיל ביצי זהב בשנים הקרובות הן עבור ארה"ב, הן עבור אירופה והן עבור טורקיה וקטאר. לא בשביל המיעוט הדרוזי יפגעו בתרנגולת הזו, ואת ישראל אפשר יהיה לכופף באמצעות ארה"ב. 

מה ארה"ב לא מבינה? גם אם ג'ולאני שינה מדעותיו (וזה צריך עדיין להיבחן לאורך זמן – אבל נניח שכלל השחקנים כולל ישראל מעוניינים לתת לו הזדמנות), חייליו בשטח הם הלכה למעשה אנשי דאעש. אלו כבר מזמן לא בדואים ורבים מהם בכלל אינם סורים אלא שכירי חרב שמיובאים מכל רחבי המזה"ת וייעודם הוא להילחם בכופרים. ראינו אותם אתמול בתמונות ובסרטונים עם תמונות מהמאה ה-7 לספירה שחזרו וביתר שאת, וכך במהלך החודשים האחרונים גם באשר למיעוט העלאווי. 

לנהל אופרציה כלכלית מרחוק המתבססת על אנשי דאעש זה דבר מאוד מסוכן להשקעות הכלכליות, לכספם של המשקיעים ולמשקיעים עצמם (הכופרים בעיני קבוצות אל ג'ולאני), והג'האד שמנוהל בימים אלו בשטח סוריה לא יאפשר יציבות לאורך זמן. כך שהפוטנציאל הכלכלי גדול, אבל בפועל הסיכון הטמון ממלחמות הדת גדול פי שניים. 

ואת זה, בניתוח קר, ארה"ב אינה מבינה. ללא כל רקורד היסטורי של המזה"ת והבנה של תהליכים ארוכי שנים, לא ניתן יהיה לבסס כאן מזה"ת חדש, בטח שלא על בסיס תרנגולת אחת שאולי מטילה כרגע ביצי זהב, אבל כזו שכל הלול יכול לקום עליה בכל רגע נתון או שהיא עצמה תתהפך ברגע שתרגיש בטוחה.

וכל זה עוד ללא הזווית הישראלית. כשמשלבים את הזווית הזו, אז בכלל מתקבלת תמונה בעייתית:

1. 7 באוק': לוחמת ג'האד בגבולנו הדרומי, ע"פ סקרים, עמדות הציבור בעזה וביהודה ושומרון עדיין תומכות בה. 

2. כעת: מיליציות תואמות חמאס השתלטו על סוריה מצפון, ונכון לאתמול הם נמצאים על גבולנו הצפוני ברמת הגולן. 

3. סוריה כלפי פנים הפכה למדינת הלכה מוסלמית קיצונית כל עניין ודבר – מועצת שריעה שולטת בה פנימית, מיעוטים ונשים מוגבלים מאוד – איראן 2 רק מהכיוון הסוני.

4. סוריה נפתחה להשקעות לכל  דיכפין. זו גם הדלת להשפעה טורקית-קטארית חזקה מאוד מבית האחים המוסלמים.

5. אל גו'לאני שולט רק ב-60 אחוז משטחה של סוריה – יש גם סימן שאלה באשר למה זו "השליטה" הזו שעליה אנו מדברים כל הזמן. 

6. כלומר – ממדינת מפתח בציר ההתנגדות שהובלה ע"י איראן, הפכה סוריה למדינת מפתח בציר ההתנגדות שמובל ע"י האחים המוסלמים ומיליציות ג'האדיסטיות מבית המדרש של דאעש. 

ברור לכל, כי זו אינה המתכונת לסדר אזורי חדש, וכשמביטים מקרוב זהה די הסדר האזורי הישן של לוחמת דת ומיעוטים נרדפים בגיבוי קולוניאלי מבית סייקס פיקו, אך הפעם באדרת חדשה של "עסקאות" ו"השקעות". 

זה לא יעבוד, לא לאורך זמן, וכבר ראינו בעזה עד כמה "שיקום כלכלי" וצמיחה מייצבים ומשקיטים את מלחמות הדת: רמז – הם לא. במזה"ת אולי אפילו הפוך –  זה כסף שיממן את מלחמות הדת ולא יעלים אותן. 

ודווקא כאן בחרה ישראל אתמול לוותר ולהניח תקדים שלילי על השולחן, בעיקר מול ארה"ב: נירמול המיליציות הג'האדיסטיות בשטח, הסכמה שבשתיקה להמשך רצח עם על הגבול הישראלי ועוד של עדה הקרובה מאוד לישראל והסכמה לכניסת כוחות אל גו'לאני למרחב שמדרום לדמשק שזו למעשה הלגיטימציה לשלטונו גם בשטח זה. 

וכך בעוד שטורקיה (ארדואן) וקטאר מצליחות להגיע לאוזנו של נשיא ארה"ב באמצעות השליח תומאס ברק ולהשפיע, ישראל מוצאת את עצמה מתפשרת על כמה אינטרסים חיוניים מאוד גם בטווח הזמן הקצר וגם בראי הסדר החדש באזור לעתיד, במקום לעשות הפוך. 

טראמפ יסיים מתישהו את כהונתו, וכך גם יתר מנהיגי המערב (לזה אגב מחכים כל השחקנים באזור). מי שיצטרך להתמודד עם הבעיות שנוצרות כיום, זו ישראל שלא מופרך לומר, שכמו בעזה, תמצא את עצמה שוב עומדת לבדה באירוע צבאי (הסכמי אברהם והברית האזורית אינם הסכמים צבאיים כי אם כלכליים אזרחיים) מול ג'האדיסטים ולוחמי דת בסגנון המאה ה-7 לספירה. 

ואלו העקרונות שבהם על ישראל לדבוק:

1. שבירת הסכמי סייקס פיקו: 

א. אין עוד סוריה "אחת" – וכשנבחן לאורך השנים, נגלה כי נדרש היה כוח רב ודיכוי משמעותי כדי לשמר אותה כיחידה אחת. זה מתכון לבעבוע ולתסיסה מתמדת. יש לפעול לחלוקתה של סוריה ליחידות המרכיבות אותה: כורדיסטאן בצפון, דרוזיה בדרום ובמרכז משטר אל גו'לאני או מי שיבוא במקומו. כך למעשה ניתן יהיה להבטיח את חייהם של המיעוטים בסוריה וגם מבחינה אסטרטגית להכיל כל יישות שתיווצר במרכז סוריה. 

ב. יש לבחון האם נכון יהיה להבטיח את חייו של המיעוט הדרוזי באוטונומיה בעלת רצף טריטוריאלי שתשתרע מהר הדרוזים בלבנון ועד אזור סווידאא  בסוריה. מעברלפן הערכי ולחוב המוסרי, זה גם יהווה רצועת ביטחון בפועל מעבר לגבולותיה של מדינת ישראל (אחד הלקחים הברורים מ-7 באוק' הוא שנדרשת כזו).

2. לא תהיה מדינת הלכה מוסלמית קיצונית לגבולותיה של מדינת ישראל –  זה מבטיח סדר אזורי ישן ואיראן שנייה בגבולותינו (רק מהצד הסוני). אז או שסוריה תחת אל ג'ולאני תתחייב להפרדת הדת מהמדינה או שישראל תחייב חיץ טריטוריאלי עבה מאוד ממנה. 

3. בכל מקרה, תחת כל הסדר, יש ליישם רצועת ביטחון עבה בשטח סוריה, כולל שימוש בקושאנים מהעבר המוכיחים בעלות של הברון רוטשילד על אדמות בחורן בשטח סוריה (!).

4. ההשקעות הזרות הפתוחות לכל דיכפין בסוריה, פותחות אותה להשפעה זרה בעייתית מאוד לישראל, במיוחד כשמשטר אל ג'ולאני נמצא בראשית דרכו ומשווע לשיקום ולסיוע כלכלי. קצת לפני פרוץ האירועים בסווידאא הכריזה אבו דאבי על השקעה של 800 מיליון דולר בנמל טרטוס ויש עוד השקעות רבות מעין זו. כמו סוריה, יש עוד אזורים רבים במזה"ת שמשוועים לשיקום ולסיוע כמו לבנון, עזה בהמשך ועוד. 

אם ארה"ב אכן מעוניינת בסדר אזורי חדש, עליה לנתק את הכלכלה מהשבטיות והאתניות המקומית ובוודאי מהתיאולוגיה הדתית, ולכן נכון שכלל ההשקעות במזה"ת (ובמקרה הזה בסוריה) תאורגנה תחת בעל בית אחד והוא ארה"ב. יש לייסד תוכנית מרשל למזה"ת, בדומה לזו שהונהגה בסוף מלחמת העולם השנייה שמטרתה: שיקום האזור אך בהדרגה ובשליטה ובהלימה לאינטרסים המערביים (ולאינטרסיה של ישראל). בראש התוכנית תעמוד ועדה מנהלת בהובלת ארה"ב ובשיתוף מדינות הסכמי אברהם (בלבד – כפלטפורמה לחיזוק הסכמי אברהם כתשתית של הסדר החדש).

ויש עוד סעיפים רבים. מה שבטוח הוא שישראל תפספס אם תתייחס לאירועים בסווידאא בסוף השבוע כאל אירועים טקטיים/צבאיים בלבד, ולא תבין שמדובר באירועים עם השלכות אסטרטגיות, ואולי אף כהזדמנות לסידור מחדש של המרחב בצורה שנוחה יותר לישראל. לשם כך עליה להיות מאוד אגרסיבית בעקרונותיה, גם מול ארה"ב, הפוך ממה שראינו בימים האחרונים.  

סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים