דעות
מה משותף לישראל, איראן וטייוואן? יותר ממה שנדמה
כל העיניים נשואות לוושינגטון, לא רק מירושלים וטהראן, אלא גם מטוקיו, מנילה וטאיפיי. ההתנהלות של ארצות הברית ותגובותיה למלחמה בין ישראל לאיראן כבר מזמן אינה רק עניין מזרח תיכוני. זהו רגע מבחן מכריע למדיניות החוץ של דונלד טראמפ: מבחן שיקבע אם ארצות הברית עוד מסוגלת למלא את תפקיד אוכפת הביטחון העולמי, או שהיא מאמצת מציאות חדשה שבה השיקולים האמריקניים הם הקובעים בלעדית. ההשלכות למבחן זה לא ייעצרו בישראל; הן יהדהדו מאירופה ועד ים סין הדרומי.
מאז כניסתו לבית הלבן, טראמפ שם דגש מובהק על הזירה האסיאתית. כינוס מנהיגי ה־QUAD (אוסטרליה, הודו, יפן וארה"ב) בשבוע הראשון לכהונתו, הכרזות על כוונה לסגור חזיתות במזרח התיכון ובאוקראינה כדי להתמקד באיום הסיני, והעברת כוחות צבאיים לאזור, מהלכים המצביעים על כיוון ברור במדיניותו: מיקוד באינדו־פסיפיק, תוך צמצום המעורבות באזורים שבהם ארה"ב השקיעה בעשורים הקודמים: אירופה והמזרח התיכון.
הסיבה לכך נעוצה באיום הסיני ההולך ומתעצם. הפנטגון מעריך כי עד 2035 יהיו לסין יותר מ־1,500 ראשי נפץ גרעיניים, זאת לצד יכולת גוברת של הצי הימי הסיני המתרחב, מערכות טילים מתקדמות, רחפנים ויכולות טכנולוגיות נוספות. בכירים בצבא ארה"ב מזהירים מקצב התחמשות שלא נראה כמוהו. ההערכה האמריקנית האחרונה היא שסין עשויה להשלים את הכנותיה לפלישה לטייוואן עד 2027, ויש המזהירים כי עימות עשוי להתפרץ עוד קודם לכן.