מה ישראלי בעיניך? טור מאת יאיר לפיד (ואולי בעצם לא)

אמת, אני לא מסכים עם איימן עודה. לא על הנרטיב ההיסטורי, לא על הביטחון, ולא על השפה שבה הוא מתנסח. אבל הוא לא טרוריסט. הוא לא עבריין. הוא לא בוגד. הוא אזרח ישראלי מלא-מלא שרוצה שלום, בדרכו. שנבחר כחוק על ידי אזרחים ישראלים בדיוק כמוני וכמו כל 120 חברי הכנסת, בדיוק כמו הצייצנים והצרחנים שבהם. הוא מייצג את הקהילה שלו ואת בוחריו באומץ גדול ובמחירים אישיים כואבים. ואני יודע להעריך את הנחישות וזקיפות הקומה גם כשלא קל לי כלל עם התכנים. כעקרון דמוקרטי בסיסי אני נגד הרעיון להרחקתו. אני יודע שברגע שנתחיל להרחיק מהכנסת נבחרי ציבור רק בגלל דעותיהם זה לא ייגמר לעולם, ולעולם לא נהיה מה שתמיד התחייבנו להיות.

הכנסת איננה מועדון חברים ולא תכנית אירוח חושפנית. היא לא מקום שנכנסים אליו רק אם אתה שר את התקווה בדבקות. היא בדיוק המקום אליו אתה בא כדי לשמוע ולהשמיע את הקולות והדעות שמישהו מסרב לשמוע. הכנסת היא המרחב הישראלי המשותף היחיד שבו נפגשים יהודים ופלסטינים, מאמינים ואתאיסטים, עשירים וקשי יום, הרבנים והריבונות, וכולם שווים. זה מפגש חיכוכי, קשוח. זאת נשמת אפה של ההכרחיות של הדמוקרטיה.

יש בכנסת הזו מי שחושבים שפטריוטיות פירושה להריע רק למי שנראה כמוך, מדבר וצורח, מסית ומגרש כמוך. אבל זה לא פטריוטיזם. זו בריונות לאומנית. כי דמוקרטיה שלא יודעת להכיל את מי שחושב אחרת איננה באמת דמוקרטיה, אלא רוב עריץ ומוסת שאף פעם לא די לו.

זה לא חדש. מי כמונו יודע שזה תמיד מתחיל כך: בהתחלה רוצים להדיח חבר כנסת ערבי. ואתה לא משמיע קול כי אתה לא ערבי. אחר כך עוצרים הפגנה. סתם ככה כי השוטר צריך לפרוק את אלימותו. ואתה לא מוחה כי אתה לא מפגין. אחר כך סוגרים עיתון ואוסרים על מכירתו. ושוב אתה שותק. כי אתה לא קורא את העיתון הזה. אחר כך מפטרים מורה. מוחקים פוסט. פוסלים ספר. מכים, שורפים, רוצחים ואתה אילם. כי זה עוד רחוק. כי זה עוד לא נוגע אליך. ואז יום אחד מגיעים גם אליך. ולא נשאר אף אחד שיגיד מילה לטובתך. כי הדיחו את כולם. ככה נגמרים תמיד כל שירי הלאומנות.