מה יקרה כשגם השב"כ ייפול בידי נתניהו. בן כספית

קו פרשת המים של המשבר הזה יהיה אי ציות הממשלה, או המשטרה, לבג"ץ. אני מצהיר מראש, כמו תמיד, שכל פסיקות בג"ץ, בלי קשר לדעתי על מידת דיוקן או נכונותן, יתקבלו בהרכנת ראש. ככה זה במדינת חוק. אין דרך אחרת, אין אלטרנטיבה חוץ מכאוס ושלטון הרחוב. הבעיה היא שאנחנו חיים במדינה שבה כבר לא בטוח שיש שופטים בירושלים. לא בטוח שהממשלה תציית לבג"ץ. את היועצת המשפטית לממשלה הם הפכו כבר לעציץ. בנשיא העליון שנבחר כדין הם לא מכירים. הם דוהרים עם העגלה שלהם במהירות מטורפת במדרון, ללא בלמים. ואנחנו על העגלה.

הציבור הישראלי יצטרך לעשות מעשה. במסגרת החוק, במסגרת זכות המחאה במדינה דמוקרטית, במסגרת שעת חירום הסטורית. מדברים על שביתה כללית, על צעדים נוספים, על מחאות נרחבות, ימי שיבוש וכו'. אין לי נוסחת קסמים. אין לי רעיונות מפתיעים. יש לי רק הכרה עמוקה וברורה שזה עלינו. האחריות היא עלינו בלבד. כמו דור תש"ח. לא פחות. צריך לזהות את גודל השעה, לשכוח את העייפות, את הייאוש, את החדלון, ולהבין שאנחנו הרוב. בישראל יש יותר תומכי דמוקרטיה משוחרי דיקטטורה. יותר ליברלים מאורתודוכסים. יותר ציונים מאנטי-ציונים, שמאכלסים את ספסלי הממשלה ומוצצים את פטמות השפע של המדינה בתיאבון רב. אנחנו נצטרך להבהיר לכל מי שמאמין שהמחאה רוסקה והציבור ויתר על הדמוקרטיה שלו, שהוא טועה.

כששמעתי שדניאל הגרי מונה לתפקיד דובר צה"ל, חשבתי שמדובר בהלצה. כמה שנים קודם נקלעתי לשיחת רקע עם האיש. הוא היה כבר אחרי תפקיד מפקד השייטת, אותו עשה בהצטיינות יתרה, ועמד להכנס לתפקיד חשאי עוד יותר באמ"ן. בגדול, התברר שאת שיחת הרקע אני נותן לו, ולא הוא לי. הגרי דיבר בצמצום רב ויבושת מופלגת. ניכר היה עליו שהוא סובל מנוכחותו של עתונאי במרחב. לא כעסתי עליו. הבנתי, משיחות עם קולגות שלו, שמדובר בלוחם אמיתי. תן לו לנחות בצפון לבנון מזודיאק שיצא מצוללת, עם 60 ק"ג על הגב, זה עדיף על תדרוך עתונאי.

החיים זה מה שקורה לך כשאתה מתכנן תכניות ומפתח ציפיות. דניאל הגרי היה הדבר הטוב היחיד שקרה לנו בימים הנוראים ההם, בשבועות ובחודשים שאחרי, במלחמת השמד אליה נקלענו וברגעי הייאוש, החרדה, העצב התהומי והתקווה שנחתו עלינו בכמויות מסחריות מאותו בוקר שבת. על פניו, הוא לא אדם כריזמטי. פניו נטולות הבעה. יש לו עיני קרח של לוחם וגינוני קומנדו, לא ממש תכונות נדרשות למי שקם בוקר אחד והפך לחזות הכל של מדינה שלמה. אבל משהו קרה שם שהפך אותו לכדור ההרגעה של כולנו. מרשם קסמים מיוחד שנרקח ע"י רוקח מטורף, הכלאה של זנקס, ציפרלקס, דקסמול וריטלין. ואנחנו התמכרנו.

במהלך השנה הזו נתקלתי, הרבה יותר מפעם אחת, ברגעים מרטיטים שהתרחשו בין הגרי לבין משפחות החטופים, הנופלים, הנרצחים. כל סיפור כזה שהגיע אלי, על האנושיות שלו, על האחריות שלו, על היכולת שלו להתייצב בבית המשפחה, או בבית השרוף של המשפחה, לקבל אחריות, להישיר מבט, לחבק, לנחם, להיות שם, היה מופלא לכשעצמו. ואת כל הסיפורים הללו הוא עצמו ביקש שלא נפרסם. הוא לא עשה את זה כדי לרוץ לספר לחבר'ה. הוא עשה את כל זה כי מישהו היה צריך לעשות את זה והוא זה שהיה שם.