מהריקודים בשער שכם לקריאות להשמדה

כנער שגדל בציונות הדתית אני זוכר את ההתרגשות לקראת ריקוד הדגלים של יום ירושלים. ישיבות תיכוניות ואולפנות היו מגיעות מכל הארץ עם דגלי ישראל וחולצות ממותגות. החוויה היא של עוצמה – יום ירושלים כיום החג של השיבה לירושלים ומפגן כוח של הציונות הדתית על מוסדותיה. אחד מרגעי השיא המוכרים של האירוע הוא המעבר בשער שכם ובסמטאות השוק שבעיר העתיקה. עם הכניסה בשער היינו שרים בקול גדול את הלהיטים "יבנה יבנה המקדש, ישרף ישרף המסגד" ו"זכרני נא.. ונקם אחת משתי עיני בפלסטין". התפאורה היתה מושלמת – השוק היה ריק, החנויות סגורות והתושבים מסתתרים בבתיהם. במהלך השירה היינו דופקים על שערי הברזל המוגפים לפי הקצב במטרה "להפגין ריבונות" בשטח.

הרגע הזה סימל בשבילי את הגשמת החלום עליו התפללנו – מרחב ליהודים בלבד. רגע שבו אפשר לחגוג את ההיעלמות של כל מה שאינו יהודי, כמוני, מהנוף. במיוחד זכור לי שלא הבנו איפה כל עם ישראל באירוע החשוב הזה, ולמה אנחנו כבני הציונות הדתית, צועדים ורוקדים בכל שנה לבד. כמובן, חלק ניכר מהצועדים לא מגיע בשביל רגעי האלימות הללו, אבל גם בשביל רובם הפנטזיה היא אותה פנטזיה – יהודים בלבד בין הירדן לים. כשהתבגרתי הבנתי שזאת רק פנטזיה של נער. נרצה או לא נרצה, אף אחד לא הולך להיעלם מהמרחב הזה, אז כדאי שנלמד להסתדר.

אלא שמאז תחילת המלחמה הפנטזיה הנערית שלי הפכה לתוכנית העבודה הרשמית של ממשלת ישראל: "להשמיד, לנתץ, למחוק, לשרוף, להתאכזר, להעניש, להחריב, למחוץ. להשמיד!" (איתמר בן גביר); "לשרוף את עזה. לא פחות. מי שנשאר שם – לחסל" (ניסים ואטורי); ולצדם הגדיל לעשות בצלאל סמוטריץ', שאף עודד להחיל את ההיגיון הזה גם על יהודה ושומרון: "פונדוק, שכם וג'נין צריכות להיראות כמו ג'באליה".