בעונה החמישית, ג'ו חוזר לניו יורק, הפעם לא כחובב ספרים עני אלא כאיש עשיר ומפורסם, הבעל התומך של קייט לוקווד המנהלת את התאגיד המשפחתי. משפחתה כוללת חצי-אח גיי, דוד בוגדני, ושתי אחיות תאומות ומופרעות – רייגן ומאדי (אנה קאמפ, "דם אמיתי", "פיץ' פרפקט" בתפקיד נהדר).

כעת, אחרי שבסוף העונה הקודמת קיבל ואף למד לחבב את האני האפל שלו, החזרה לרצח מרגישה לג'ו טבעית ונינוחה יותר. וגם כאן, כמו תמיד, אישה אחת מושלמת (קייט) לא מספיקה לו, מה שמכניס לתמונה נערת חלומות חדשה: ברונטה (מדליין ברואר, "סיפורה של שפחה"), צעירה אדמונית שמבינה בספרות לא פחות ממנו – ומזכירה את קנדס מהעונה הראשונה.

גם הפעם השחקנים כולם עושים עבודה טובה מאוד וסוחבים היטב את התסריט המשוגע שיש בידיהם, אך אין ספק שההצגה כולה שייכת לבדג'לי. תחת ידיו, ג'ו גולדברג – דמות שברור כמה היא פגומה – מרגישה אותנטית, וגורמת לנו להבין כיצד כל כך הרבה אנשים נפלו בקסמו. בדג'לי מצליח להפוך משחק "קטן" לכוח עצום שמחזיק את הסדרה גם ברגעים היותר מגוחכים שלה.

המאבק בין ג'ו לברונטה נמשך עד סיום הסדרה, והפעם אנחנו מתלווים דווקא אל הקול הפנימי של דמות נשית. רגע לפני שג'ו נשלח סוף סוף לכלא, ברונטה אומרת לו: "הפנטזיה על גבר כמוך היא הדרך שלנו להתמודד עם המציאות של גברים כמוך" – משפט שמזקק בתוכו סאבטקסט שליווה את הסדרה מההתחלה. "את" מסתיימת כשג'ו סגור מאחורי סורג ובריח, בלי אישה שמחכה לו, אך עם ערימה של ספרים ומכתבי הערצה – כאמירה צינית ואפלה על ההיקסמות שלנו מרוצחים כריזמטיים.

אם להשתמש בשפה שג'ו אולי היה משתמש בה בחנות הספרים: "את" הייתה הרבה יותר ספר טיסות בסגנון הרלן קובן מאשר רומן מופת של מיכאיל בולגקוב – וזה לא בהכרח דבר רע.