מהסקאד למגן אור: מהפכת ההגנה האווירית של ישראל

דווקא במערכות הגנה אווירית הפכה לישראל גם למעצמה כלכלית, עוד לפני כיפת ברזל. בהובלת התעשייה האווירית ורפאל, בסיוע אלביט, תומר, אמפרס ותעשיות ביטחוניות קטנות יותר, התעשיות הביטחוניות בישראל לא רק נתנו מענה לאיום קריטי, אלא פיתחו לעצמן גם תחום עסקי חדש.

מערכת החץ-3 נמכרה לגרמניה ב-3.5 מיליארד דולר, לאחר תחרות ישירה עם מערכות אמריקניות. המערכות ממשפחת הברק שפותחו בתע"א בהמשך לחץ, נמכרו עד היום להודו ביותר מ-9 מיליארד דולר במצטבר, למרוקו, לקפריסין, לסלובקיה ולפי מקורות זרים גם לאזרבייג'ן ולאיחוד האמירויות. קלע דוד של רפאל נמכרה לפינלנד, ושתיהן מתמודדות כעת זו מול זו במכרז ענק ביוון.

רפאל פיתחה את הספיידר, מערכת הגנה אווירית ניידת, מבוססת על טילי האוויר אוויר שלה, ביחד עם מכ"ם של התעשייה האווירית, ומכרה אותה לשורה ארוכה של מדינת, מהודו והפיליפינים ועד לצ'כיה ואתיופיה. אם מוסיפים עסקאות למכירת רכיבים של מערכות הגנה אווירית, כמו מכ"מים, מדובר בתחום שהכניס לתעשיות יותר מ-30 מיליארד דולר במצטבר עד היום. מכירות שייצרו למדינה דיבידנדים מצטברים במיליארדי שקלים מהתע"א ורפאל הממשלתיות.

איך קרה שבתחום ההנה מטילים שבו ב-1991 עוד נאלצה ישראל להסתמך על זרים להגנתה, היא הפכה למדינה שכיום גם מעצמה כמו הודו ומדינות מערביות מתקדמות רוכשות ממנה יכולות? גם התעשייה האווירית וגם רפאל יצרו טילים עוד לפני כן, ידע ששימש כבסיס לפיתוחים חדשים בתחום ההנעה הרקטית, המבנה האווירודינמי, מערכות השליטה והבקרה, ראשי הנפץ והמכ"מים. טיל כמו חץ-3 מצליח ליירט בחלל בעלויות נמוכות ב-80% משל הטיל האמריקאי המקביל, בזכות הצבת החיישן שעוקב אחרי המטרה על גימבל, הברקה של מהנדס ותיק בתע"א.