מהנדסי המשטרים לא לומדים: גם באיראן – שינוי יבוא מבפנים

מה עומד מאחורי הפנטזיה החוזרת הזאת? לרוב, התנשאות שמקורה בתודעת עליונות. המערב הליברלי – שבע, טכנולוגי, חמוש – ממשיך לדמיין שהוא יודע מה טוב לאחרים. גלגול חדש של הקולוניאליזם הישן: אנחנו נחליט עבורכם מהי חירות, מי שליט לגיטימי, ואיך נכון לנהל את המדינה שלכם. והעמים עצמם? הם הרי ילדים שצריך לחנך.

הדרום הגלובלי באפריקה, אמריקה הלטינית, המזרח התיכון ובאסיה, מכיר את הדפוס הזה היטב. בשם "ייצוב", הושלטו בו רודניות. בשם "דמוקרטיזציה", חוסלו פרלמנטים. בשם "סיוע", נחתמו חוזים שהיטיבו רק עם המערב והעסקים תאבי הבצע שלו. לכן אין פלא שברחבי העולם ההתנגדות להתערבות זרה כבר איננה רק פוליטית היא. תרבותית, אתית, זהותית.

איראן איננה מדינה פשוטה. משטר האייתולות רודני, אטום, אלים. אבל החברה האיראנית מגוונת הרבה יותר. ביקורתית, רבת פנים ומחוללת תהליכים פנימיים של שינוי. תנועות נשים, סטודנטים, אמנות מחתרתית, ופולמוסים פוליטיים ערים. שינוי, אם יבוא, יגיע מבפנים. לא ממטוסים חמקנים, לא ממהפיכה מהונדסת מבחוץ, אלא מהצטברות והתפרצות של אומץ אזרחי. זו הדרך הארוכה, הסבלנית והפחות מתוקשרת. זה לא מתאים לנתניהו וטראמפ הג'אנקים של התקשורת, אבל זו הדרך היחידה שאולי תביא לתוצאה אמיתית. וברת קיימא.

מדיניות הפלת משטרים איננה פתרון. היא סימפטום של ייאוש ושל חוסר אמון בכוחות הפנימיים של עמים אחרים. הגיע הזמן להפסיק לדמיין את העולם כמגרש של הנדסה פוליטית ולהתחיל לראות בו מרחב של כבוד לאחרים, סבלנות לתהליכים, קבלת משך הזמן ולעולם לא לאבד תקווה. ובסוף… גם בישראל יפול המשטר הנוכחי.