כשהמטוסים הישראליים חצו במשך 12 ימים את השמיים מעל איראן, דרך סוריה, לא רק בטהראן עקבו בדריכות אחר התפתחויות המבצע. גם בדמשק, במשרדו של אחמד אל-ג’ולאני, המנהיג של סוריה, ישבו ולמדו בקפידה כל פרט מהמתרחש. והמסקנות שהסיק המנהיג הסורי, לדברי פרופ’ אמציה ברעם מאוניברסיטת חיפה, בראיון למעריב, עשויות לסייע בייצוב הגבול הצפוני שלנו לשנים הבאות.

"אילו הייתי אני במקומו של אל ג’ולאני, הייתי אומר לאנשיי שגם לו יכולתי להקשות על חיל האוויר הישראלי, אין לי עניין בכך", מסביר ברעם את החשיבה הסורית החדשה. "יש לי אינטרס שהישראלים יתקפו באיראן ככל שרק ניתן".

האינטרס הסורי ברור: כל מכה על איראן מחלישה את היריבה האסטרטגית הגדולה ביותר של המשטר החדש בדמשק. "כל מכה על איראן היא תועלת צרופה למשטר של ג’ולאני", קובע ברעם, ומסביר כי זו הסיבה שהסורים לא היו מפריעים למבצע הישראלי, גם אילו היו מסוגלים לכך.

אך מעבר לאינטרס הגיאופוליטי הברור, המבצע הישראלי לימד את ג’ולאני שני לקחים מכריעים על היכולות הישראליות. הראשון נוגע לטווח הפעולה של חיל האוויר הישראלי. "זה שישראל מסוגלת במרחק של כמעט אלפיים קילומטר לקיים רציפות של נוכחות אווירית מעל טריטוריה איראנית לאורך 12 יום, בעצם באופן בלתי מופרע", מדגיש ברעם. "זה דבר שג’ולאני עכשיו יודע, מבין וגם מפנים".

הלקח השני נוגע ליכולות המודיעין הישראליות. המבצע הדגים עד כמה ישראל מסוגלת לפגוע במדויק ובעומק בלב השטח האויב. "זה שישראל מסוגלת לחסל את כל ההנהגה הצבאית הבכירה האיראנית בתוך יומיים-שלושה ואחר כך לפגוע בבסיסים הכי חשובים של משמרות המהפכה׳", מונה ברעם, "ממחיש את עומק ההישגים המודיעיניים".

אך המרשים מכל הוא הדיוק הכירורגי של הפעולות. "מגיעים לדירות שלהם במרחק אלפיים קילומטר או אלף חמש מאות קילומטר, פוגעים בדירה והורגים את המדען הבכיר או את הקצין הבכיר", מתאר ברעם. "אני מדמיין לעצמי שגם את זה ג’ולאני רשם בפנקס שהוא מחזיק בכיס שמאל של חליפת המדים שלו".

המסקנה הסורית ברורה ומטרידה מבחינתם: "ייתכן שאני טועה, ואין לנו יכולות כאלה, אבל אם אני ג'ולאני אני מסיק שישראל יכולה להגיע אלי בכל רגע", קובע ברעם. "הוא מבין שאם הוא לא מעוניין להתאבד, אז עדיף לו שלא להסתבך איתנו".

אך ברעם מדגיש כי גם ללא החשש מישראל, לג’ולאני אין אינטרס אמיתי להתעמת עמנו. "הוא לא פלסטיני. לא לקחנו ממנו את מה שהוא חושב שזו המולדת ההיסטורית שלו. לקחנו מאסד את רמת-הגולן, אך רמת הגולן איננה סיבה מספקת לעימות מדמם: כבר משפחת אסד, חאפז אל-אסד, גם בנו בשאר, בעצם הכירו דה-פקטו בכך שרמת הגולן שלנו, שהרי הם לא ניסו לקחת אותה בחזרה אחרי 1973 וכל סורי יודע זאת. כלומר, יש כבר תקדים של חצי מאה שהמשטר הסורי השלים עם שלטון ישראלי בגולן. לכן, לאומנים וג'יהאדיסטים סוריים שינסו להסית את הציבור נגד ג'ולאני על כך שאינו יוצא למלחמה הרסנית כדי לשחרר את הגולן, ייתקלו בתחושת אי-נוחות".

למעשה, לדברי ברעם, ג’ולאני "בשקט אסיר תודה לנו על מה שעשינו". הסיבה: "האיראנים מחפשים דרך להיפטר ממנו ולהעביר את סוריה בחזרה לאזור ההשפעה האיראני. הוא יודע זאת, והוא מבין שעכשיו יקשה עליהם יותר לעשות זאת". יתרה מזאת, המבצע הישראלי הדגים לג’ולאני כי ישראל מרתיעה ביעילות גם את המיליציות השיעיות בעיראק ואת חיזבאללה, שני ארגונים שהם אויבים טבעיים שלו.

"ג’ולאני רואה שהמיליצות הפרו-איראניות בעיראק וחיזבאללה לא עשו שום דבר ב-12 ימי המלחמה, למרות שאיראן בנתה את חיזבאללה בדיוק לרגע הזה", מציין ברעם. "גם על זה אני מניח שהוא מודה לנו בשקט". במצב הקיים יותר קל לג'ולאני לשכנע את תומכיו, שחלק מהם עדיין ג'יהאדיסטים סוניים, להמשיך לקיים לפחות יציבות, אם לא שיתוף פעולה, בקווי המגע עם ישראל.

בפועל, נוצר מצב פרדוקסלי שבו המבצע הישראלי, שנועד לפגוע בגרעין והטילים של איראן ולהרתיע אותה ואת בעלות בריתה, חיזק את המשטר הסורי החדש ויצר בסיס לשיתוף פעולה עקיף בין ישראל לסוריה של ג’ולאני. זהו שיפור במאזן הכוחות האזורי, שעשוי להשפיע על המזרח התיכון לשנים הבאות. עם זאת, בעלי-הברית השיעיים האזוריים היחידים של איראן שלא הושפעו ממלחמת 12 הימים הם החות'ים בתימן.