מדינה שמסכימה לשלם "כל מחיר" על החטופים – מאבדת את עצמה

החלטה מהסוג הזה קיבלו המוני ישראלים שעזבו בית ואשה וילדים ועבודה ויצאו אחרי ה-7 באוקטובר למלחמה. הם ידעו שהם משלמים מחירים כבדים, הם הבינו שחלק מהם ישלמו את מחיר חייהם, אבל הניחו את עניינם הפרטי לטובת ענייננו הכללי. וזה בדיוק הקו שצריך להנחות אותנו בכל מה שקשור לסוגיית החטופים. אנחנו צריכים לחבק את משפחותיהם, אנחנו צריכים להתפלל איתן, אנחנו צריכים לעשות כל מה שהגיוני לעשות כדי להחזיר את יקיריהם אלינו, אבל כל זה צריך להיעשות בעסקה שמיטיבה עם האינטרסים שלנו כמדינה, ובידיעה שבמקום שבו האינטרס של הכלל והאינטרס של הפרט מתנגשים, האינטרס של הכלל יכריע. אז איך זה שמול איראן היינו מוכנים לספוג כל כך הרבה אזרחים הרוגים, ומול חמאס שכנענו את עצמנו שכל תוצאה שלא תצליח להחזיר ארצה בחיים את כל החטופים תהיה כשלון חרוץ, ולא סתם כשלון חרוץ, אלא כזה שמחייב מראש לא ליטול שום סיכונים?

יש לזה שתי תשובות עיקריות: האחת, הפרסונליזציה של השיח. כשהחלטנו על המבצע באיראן, לא ידענו מה שמם של מי שצפויים, לפי ההערכות, להיהרג. לא הזדהינו איתם רגשית, לא ריחמנו עליהם, לא ידענו שהשכן החביב שלנו, זה שיוצא עם הכלב בכל בוקר באותה שעה ומברך אותנו בחיוך לשלום, הוא אחד מהם. ברצועת עזה, כידוע, הסיפור אחר. אנחנו מכירים את החטופים, אנחנו מלווים את סיפוריהם, אנחנו מראיינים את בני משפחותיהם, אנחנו מכירים את שמות הוריהם מהתפילות בבית הכנסת, וההכרות הזו עושה את שלה.

אבל זו רק תשובה אחת. התשובה השנייה היא המטרידה. כי אם הקמפיין הזה היה עוסק רק ברצון שלא נשכח אותם, ושנדאג לוודא שהם נשארים במחשבה שלנו, זה היה קמפיין חשוב. אבל כבר למעלה משנה וחצי עובדת עלינו מכונת תעמולה אגרסיבית ויקרה שמנסה לשכנע אותנו שהניצחון על חמאס הוא לא העניין החשוב ביותר. שהחטופים חשובים ממנו, ושכדי להחזיר אותם יש לשלם עבורם כל מחיר. ועל שתי המילים האחרונות – "כל מחיר" – צריך לדבר. כי מדינה שאין לה גבולות, ואין לה קווים אדומים, ואין מחיר שגבוה מדי עבורה, היא מדינה בפשיטת רגל.