
אבל, שאיש לא יתבלבל. בניגוד מוחלט לידידות העמוקה המופגנת במחוות ותחושת האחריות המוצהרת בנאומים בארמון הנשיאות, הרי שכדי לקיים את ביקורו של הרצוג בברלין, נאלצו הרשויות לגייס מאות שוטרים חמושים, חלקם במדים טקטיים, קסדות ונשקים ארוכים, לצד אנשי בטחון והשירותים החשאיים. כל הרחובות סביב מלונו נחסמו בגדרות, במחסומים איפשרו מעבר רק דרך אוהלי בידוק ייעודיים וחיפוש בתיקים ועל הגוף, תצפיות וצלפים הוצבו על הגגות, שריוניות חנו בצמתים ומסוק ריחף באוויר. בלובי המלון ששותק לשלושה ימים מפעילות רגילה – היו יותר סמויים מאורחים. טיסת "כנף ציון" של הרצוג הונחתה בלילה רחוק מהעין, בשדה התעופה הצבאי שונברג. יומיים אח"כ עזב עם פמלייתו לאותו שדה התעופה כשהעיר עוד נמה את שנתה. מפגש מאורגן לפרטיו של בני נוער ישראלים-גרמנים, שהוצג כרגע המרגש ביותר של הביקור, נאלץ להתקיים תחת מעגלי אבטחה כבדה, עם סינון קפדני של מוזמנים בלבד, ובלוקיישן שלא פורסם. מעין מעבדה אי-שם בחלל.
כל זאת מכיוון שלמרות הכול, העוינות לישראל, ישראלים ויהודים בגרמניה בכלל, וברחובות הבירה ברלין בפרט, נמצאת בשיא כל הזמנים מאז השואה. הכול, מחשש לאספסוף בחוץ שעלול לפרוץ את מעגלי האבטחה ולהתנקש בסמל המובהק של מדינת ישראל – נשיא המדינה. אני מזכיר לעצמי שכל האבטחה הזו נדרשת כדי שנשיא מדינת היהודים יוכל להיפגש עם נשיא גרמניה. איפה הלקח שנלמד, אם ישראלי אינו יכול להסתובב חופשי בברלין ולדבר עברית, ממש כמו שגרמני יכול להסתובב חופשי בתל אביב?
אלא שהמציאות בגרמניה, לא רק לתיירים ישראלים אלא גם לאזרחי גרמניה היהודים היא כזו שאין גן ילדים יהודי או בית ספר שיכולים להתנהל ללא אבטחה חמושה, הדוקה וקפדנית. כך גם כל מוסד יהודי כזה או אחר. התחושה הסובייקטיבית היא הקובעת. יהודים וישראלים שינו את התנהלותם. אנוסי ברלין מודל 2025. יהודי תהיה בבית, ברחוב היה ברלינאי.
אני זוכר את הביקור הראשון והמטלטל שלי בגרמניה, בשנות השמונים. את התחושות לצליל השפה. לשילוט. למחשבה מה היה כאן פעם. מי היה ומה עשה הסבא של זה שאני מדבר איתו. עם השנים נירמלתי. אפילו התאהבתי בסדר, בניקיון, בדיוק, בחריצות. כמה שנים אף עבדתי עבור חברה גרמנית. בניתי קשרים מקצועיים וחברויות אישיות.
Source link