מגילת רות היא סיפור אהבה פמיניסטי

עם כל הכבוד, המורשת היהודית היא לא רק שלהם. מעבר לכך שמדובר בדוגמה מובהקת להטרוסקסואליות כפויה (לא אחפור על זה, חפשו את המאמר המפורסם של אדריאן ריץ' מ-1980), מדובר בחוצפה. לכולנו הזכות לקרוא בכתבי הקודש ולפרש אותם. אם הם מדברים אלינו ונוגעים בנו, למי יש זכות בכלל לבטל את זה?

זה גם ה-סיפור ללמוד ממנו על היחס שצריך לתת לזרים לפי התנ"ך. זו גם אחת הסיבות שקוראים את המגילה בחג השבועות. בדרך מעודנת וחכמה מזכיר הסופר המקראי אמת פשוטה – כולנו גרים. בגן עדן לא היו יהודים או גויים. אדם וחווה לא היו עבריים. אברהם ובניו, לא נולדו יהודים – אלא קיבלו על עצמם את תורת ישראל. כמוהם גם רות, שנולדה בארץ מואב (טריוויה קטנה: מואב היה בן אחיו של אברהם, ולכן גם הם "בני דודים"), והגיעה לישראל כזרה אך זכתה לחסד וגאולה בזכות האהבה הגדולה שלה לנעמי – והחסד הזה, הוליד לבסוף את שושלת בית דוד שהביא לתקופת תור הזהב של בית המקדש הראשון.

הנשיא רובי ריבלין חזר בשנות כהונתו המון על המשפט "אנחנו חיים בארץ לא כי נגזר עלינו לחיות יחד, אלא כי נועדנו לחיות יחד", והוא צודק. מאחורי הממלכתיות הזאת עומדת ההבנה הפשוטה הזאת שהתחילה במגילת רות. אין לנו דרך אחרת אלא לאהוב את הגר. בחג הזה, נראה לי שאנחנו צריכים להיזכר באמת הפשוטה הזאת יותר מתמיד.

אה, ומה קשורה אופרה ווינפרי בתמונה לפוסט? סתם תזכורת שלא קוראים לה אופרה. כשנולדה אמא שלה נתנה לה את השם ערפה (באנגלית: Orpah), אך לאחר שכולם בלבלו את השם שלה וקראו לה "אופרה", היא פשוט החליטה לזרום עם השיבוש. גם זה סוג של חסד, אבל על כך יסופר בהזדמנות אחרת.

חג שמח, תהיו טובים. ואם כבר חסד – תחזירו כבר את החטופים, אמן.