ספרות
מאני טיים: פרק מתוך ספרה החדש של דורית חכים קרמר "הכיוון: מערב"
ניו יורק, 2010. הבוקר החל באיחור מבהיל. התעוררנו מבולבלים משינה טרופה, וגילינו ששכחנו לכוון את השעון המעורר והשעה כבר חמישה לתשע, כשבתשע ושלושים בדיוק יואל אמור להכות בפעמון ולהכריז על פתיחת יום המסחר בבורסה.
זה כבוד נדיר, ששמור ליזמים שמנפיקים או הנפיקו חברה בעבר ולאנשי ציבור חשובים מאוד. רשת הטלוויזיה CNBC תעביר את המעמד בשידור חי למיליוני הצופים שלה ברחבי העולם, ויואל מתוכנן לתת ריאיון לתוכנית הבוקר מייד לאחר ההכרזה.
יואל בעט בשידת חדר המלון, "פאק פאק פאק", ואני אמרתי בביטחון של שחקנית, "אנחנו יכולים להספיק". ומאותו רגע פעלנו על אוטומט. שטפנו פנים, התלבשנו וטסנו למעלית. שנים של משחק על בימת התיאטרון לימדו אותי להחליף תלבושות ולשנות מצבי צבירה נפשיים בתוך דקה, וכשיואל לחץ על כפתור קומת הלובי, השתחלתי לנעלי העקב.
הרגל בקושי החליקה פנימה כי ויתרתי על לבישת גרבונים, ואני דחפתי אותה בכוח, ואז עשיתי את אותו דבר, מהר יותר, עם הרגל השנייה, וכשיצאנו מדלת המעלית ונפלטנו אל הרחוב, הבהונות התקמטו בכאב בגלל החיכוך הישיר בעור הנעליים.
שוער בית המלון בא לקראתנו וסימן שנתלווה אליו. גבר שחור, צנום וארוך עם פנים של ילד ניגש אלינו ולקח ממני את התיק. "קרטר קלינטון", הציג הנהג את עצמו, ואני יכולתי להישבע שזה הקול של מורגן פרימן. "אתה יודע שאתה נשמע בדיוק כמו…" אמרתי בהתפעלות, והוא קטע והקדים אותי, "מורגן פרימן".
"כן! אומרים לך את זה הרבה?", "ובכן, לו יש את הקול שלי", הוא ענה ופתח לי את דלת המכונית, מסמן לי למשוך פנימה את קצות השמלה, "שלא תיתפס בציר". מזל ששם לב. קניתי אותה אתמול, כאן במנהטן, במיוחד למעמד ההנפקה ההיסטורי וההיסטרי של ארגוּס נֶטווֹרְקס, החברה שיואל יזם והקים, בבורסה של ניו יורק.
יואל ואני התיישבנו במושבים מאחור, ושנינו לא הורדנו את המבט מהשעון שעל לוח המחוונים. תשע ושתים־עשרה דקות. "בבקשה, תמהר", אמר יואל לנהג, "השם שלי תלוי בזה". ראיתי שהוא נאבק לשמור על קור רוח כיוון שנעץ את שיניו בשפתיו האדומות והבשרניות, ולעס אותן ללא רחם עד שהחלו לאבד את צבען.
יואל אף פעם לא מאחר. הוא מהטיפוסים המעצבנים האלה שמקדימים, ולא פלא שהוא הגיב כמעט בפאניקה לכך שהאיחור היחיד בחייו יהיה המביך והשערורייתי ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לעומתו התרכזתי בחשיבה חיובית והאמנתי שדווקא הרגע הזה, שפיללנו לו במשך שנים ארוכות ומורכבות, שנים שבהן יואל בילה יותר שעות במטוסים ועל ספות במשרדים מאשר איתי ועם גידי וגיא בדירה בתל אביב, לא יאכזב ויתרחש במלוא הדרו.
רק שלשום בלילה השארתי את הבנים עם רבקה המטפלת בבית בישראל וטסתי לניו יורק, להתייצב לצידו של יואל במעמד הנכסף של הנפקת ארגוּס נטוורקס בבורסה, ובתקווה גם בחגיגות מייד אחר כך. כשהטיסה שלי נחתה בעיר, יואל לא היה פנוי לקבל את פניי כי אלה היו השעות האחרונות והגורליות של הרוֹד שוֹאוּ.
הרוד שואו הוא מסע מכירות שיזמים עורכים בקרב משקיעים מוסדיים מובחרים בארצות הברית, זמן קצר לפני ההנפקה. המטרה של היזם היא לאסוף כמה שיותר הזמנות מוקדמות ממשקיעים. האנליסטים העריכו שארגוּס נטוורקס תונפק במחיר של ארבעה־עשר דולר למניה, ויואל יצא לרוד שואו במטרה לעמוד בתחזית הזו ולמעשה שאף להשיג מספר גבוה יותר.
בכל יום הוא נדד בכמה מדינות שונות ברחבי ארצות הברית, מלווה בבנקאים של הסיטי, הבנק שמוביל את ההנפקה. "הרוד שואו הוא המאני טיים", הסביר לי רק לפני שבוע, "ויש לו אופי של בליץ. מכת מחץ. ככל שאני והצוות שלי נלהיב את המשקיעים, ככה הם יזרימו ביקוש מקדים למניה, והערך שלה יעלה וההנפקה תצליח".
בחמשת ימי הרוד שואו יואל לא התקשר אליי כי טען שאין לו זמן לנשום ושהשיחות איתי עלולות להוציא אותו מהפוקוס. בשעות היום הוא הסתפק בשליחת הודעות טקסט קצרות בנות ארבע או חמש מילים, שהקליד בחטף כשנסע במכונית או המתין בשדות תעופה – "מתעורר בשיקגו. נדבר מאוחר יותר". "נכנס לפגישה בפידלטי. ד"ש". "חטפתי כאב גרון. מת".
בשעות הלילה, כשהיה חוזר שחוט לחדרו במלון הדרכים התורן, האריך במילים. בהתכתבויות הליליות יואל רטן שהולך לו קשה, האשים את עצמו שהוא לא מספיק טוב, ובתבוסתנות שכולה רחמים עצמיים ביקש שאסלח לו "אם ההנפקה תיכשל ונישאר בלי כלום". עודדתי אותו וטענתי בתוקף שהוא רואה שחורות כי הוא עייף וזקוק למנוחה.
ואכן, באורח פלא ביום המחרת הטון של יואל נהיה אופטימי, והוא כתב בהודעות קצרות משפטים בנוסח "מתחיל להתרומם"; "יש התקדמות"; "החבר'ה יצאו מרוצים. עלינו על משהו"; "אני זהיר, אבל יש הרגשה טובה".
כשיואל בעשייה הוא מרגיש על הסוס, דוהר במרוץ נגד הזמן, מדלג בין חדרי ישיבות, מוביל את אנשיו כמצביא למוד קרבות, כשהבנקאים של הסיטי בחליפות בּלוּ נֵייבי ובחולצות הלבנות המעומלנות מקדימים לפתוח לו את הדלת, ושורת מכובדים ומכובדות מרימים אליו עיניים ומקשיבים לו מרצה על החזון וההישגים של ארגוּס נטוורקס.
החלטתי להעביר את הזמן בשופינג עד שיואל יסיים את הרוד שואו ויגיע לניו יורק, והגעתי לשדרה החמישית. גידי וגיא, שהתחילו חוג קטרגל במרכז הקהילתי, ביקשו שאקנה להם את מדי העונה החדשה של הקבוצות שהם אוהדים, ברצלונה וריאל מדריד, שנמכרים בחנויות היריבות אדידס ונייק.
גידי, בן חמש וחצי, אוהד את מדריד, וגיא, בן ארבע וחצי, אוהד את ברצלונה. יואל בן שלושים ותשע ולא אוהד אף קבוצה, כי הוא כמו קרן לייזר שמכוונת למטרה אחת ואין לו שום עניין במשהו אחר זולתה. גידי וגיא משתגעים מזה ומתעקשים שיבחר קבוצה, וכל אחד מהם מקווה שזו תהיה הקבוצה שלו, אבל הוא תמיד בוחר לומר "אני אוהד את הטובים ביותר" ומעצבן אותם יותר.
נמלטתי מההמוניות של השדרה החמישית אל המדרכות האווריריות והמצוחצחות של מדיסון אבניו, שדרת מעצבי היוקרה, והרשיתי לעצמי, לראשונה בחיים, להיכנס לבוטיק הדגל של דולצ'ה וגבאנה בכוונה לקנות משהו. החנות הייתה מצועצעת, מחופה מהרצפה עד התקרה בשיש ירוק פראי. השיר של אלישיה קיז התנגן ברקע,
"In New York, concrete jungle where dreams are made of, there is nothing you can’t do, now you’re in New York", והמוכרת, קולומביאנית קטנטונת ששערה המגוהץ נחתך בגובה הסנטר והתמחתה בהצללות לחיים עזות כמו של קים קרדשיאן, עזרה לי למדוד שמלות שנתפרו מבדי המשי והקטיפה הנעימים והטובים ביותר, בגזרות שאוספות את המותניים, מגהצות את הבטן ומרימות את השדיים למחשוף אלגנטי כמו שרק דולצ'ה וגבאנה יודעים לעשות.
כשהבטתי במראה הרגשתי שזאת האישה שאני רוצה להיות. המוכרת נהגה באלגנטיות ולא נדחפה לעזור לי להחליט באיזו שמלה לבחור, אבל ללא ספק העלתה את דרגת הקושי כשהציגה בפניי שמלה חדשה שלא ראיתי לפני כן בחלל התצוגה.
"הבאתי אותה מהחלק האחורי של החנות", לחשה. "היא מקולקציה חדשה שטרם הספקנו לפרוק". כשהתכופפתי ללבוש את היצירה מבד המשי השחור והבוהק, שעליו הודפסו לימונים צהובים גדולים ובשלים כמעט עד ריקבון, תקפה אותי סחרחורת וביקשתי ממנה הפסקה.
צנחתי על פוף הקטיפה הסגול בתא ההלבשה, שהיה בגודל של דירות הסטודיו שחבריי וחברותיי השחקנים התגוררו בהן בתל אביב. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים, לא אכלתי כלום מלבד מאפין אוכמניות קר שקיבלתי על מגש ארוחת הבוקר בעת הנחיתה בניו יורק.
תהיתי איך שכחתי לאכול והתפלאתי שעדיין לא הרגשתי רעב. הצצתי בטלפון. בפעם האחרונה ששמעתי מיואל הוא דיווח, "הבנקאים אומרים שקפצנו לשבעה־עשר דולר למניה. תתפללי". ניסיתי להיזכר אם הוא בשיקגו או בבוסטון. המוכרת נעלמה לרגע, וכשחזרה הגישה לי בקבוק מים לא קר והכריזה, "תיקחי את ארבע השמלות ששמרת בתא, אני אתן לך עליהן חמישה אחוזי הנחה".
"השתגעת?" פקחתי עיניים נדהמות. "אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה להרשות לעצמי שמלה אחת", הודיתי, וכשניסיתי לבלום את הצחקוק מעצם הסיטואציה התזתי עליה כמה טיפות רוק, אבל היא התעלמה, נחושה לשכנע אותי. בהיתי בטיפת הרוק על סנטרה שהיא ניסתה למחות בדיסקרטיות.
"חבל שתוותרי", התעקשה. "כי תראי, זאת מהבד המנומר בירוק־אמרלד היא אאוטסטנדינג! וירוק־אמרלד זה הצבע שלך, כי את שזופה וברונטית. והשחורה מהתחרה עם המחוך שמסדר את השדיים לקליבג' מטורף, עם קאפ בי כמו שלך, אין דבר יותר סקסי מזה".
"וזאת שבגזרת שנות החמישים, שהחלק העליון שלה הוא סריג גולף דקיק, הדוק ונטול שרוולים ומהמותן ומטה נשפכת חצאית פליסה שצד אחד שחור וצד אחד כחול, היא שמלה נשית עם סטייל נצחי, ברוח גרייס קלי, שמתאימה לאירועי יום, מסיבת קוקטייל או ארוחת כריסמס. והאדומה מהמשי, אין מה להכביר מילים, זאת השמלה שלך לערב השנה החדשה, היא מחשמלת עלייך!" קבעה חסרת נשימה.
"אין מצב. את מדברת פה על כמה אלפים!" אמרתי בצער. "את לא תצטערי, זו קנייה טובה", היא זרקה לעברי בלי להניד עפעף. סגרתי את דלת התא והתכנסתי לרגע ההכרעה. החלטתי שאבחר שמלה אחת ואשא במחיר שלה ויהי מה. כל השמלות היו יפות בעיניי וכולן הלמו אותי, ויתרה מזו, ידעתי שכל אחת מהן התאימה לאירוע אחר בסדרת האירועים והחגיגות שתוכננו סביב מעמד ההנפקה של ארגוּס נטוורקס.
מסיבות וחגיגות תמיד יש, אבל סטארט־אפ שמגיע להנפקה בבורסה בחו"ל זה עניין שקורה פעם בטריליון שנה. חזרתי והתבוננתי בשמלות, כשהאייפון שלי השמיע שני צפצופים רציפים וקצרים שהעידו שזה יואל, כי התקנתי לו צליל הודעה אישי ומיוחד.
הוא שלח לי טקסט ארוך נטול סימני פיסוק, "חדשות מצוינות הבנקאים מעריכים שאנחנו על עשרים דולר יש הרבה עניין ונוספו לנו פגישות אז הם שכרו לנו מטוס פרטי אני עדיין לא יודע מתי נגיע לניו יורק זה יהיה מאוחר אעדכן".
הלב שלי דפק בחוזקה, וכל מה שהצלחתי לענות היה "מברוק". יואל הגיב מייד: "תודה, איך את? החבר'ה פה בעננים, התחילו לדבר על רולקסים ויהלומים…"
"אני לא מאמינה, זה אמיתי? עשרים זה הרבה יותר מהתחזית, לא?" והוא השיב לקונית, "אמת. אבל רק מחר נדע סופית". וכעבור רגע הוסיף, "נכנסים למנהרה, נדבר שוב כשתהיה קליטה. אוהב". זרקתי את האייפון לתיק ולבשתי בזריזות את בגדיי שלי, תליתי את התיק באלכסון על הגב ויצאתי מתא ההלבשה עם ארבע השמלות בחיקי.
"אני אקח את כולן", צעקתי למרות שהמוכרת עמדה כמעט צמודה אליי, ממתינה לי מחוץ לתא ההלבשה בדום מתוח. "אני לא מאמינה איזה כיף זה להגיד משפט כזה", אמרתי לה, והיא הנהנה בסיפוק, לקחה ממני את קולבי השמלות ומיהרה לדלפק התשלום. היא הסירה במיומנות את המגנטים, הריצה את הברקודים וארזה את השמלות עם הקולבים בתוך כיסויי בד שחורים, שהלוגו של דולצ'ה וגבאנה התנוסס עליהם בלבן.
הלב התחיל לדפוק לי בחרדה מגובה החשבון והרגשתי כמו מהמרת כפייתית שנכנסת בפעם הראשונה לקזינו מפואר. המוכרת שאלה, "את מוכנה?" ולפני שהספקתי להגיב סובבה אליי את הצג הדיגיטלי של הקופה כדי שאיחשף לשורה התחתונה של החשבון. הספרות הראו שלושת אלפים ומאתיים שמונים וחמישה דולר.
בהתניה טבעית המרתי בראש את הסכום לשקלים, אבל עוד לפני שהגעתי לתוצאה – שחררתי. אם הבנקאים מדברים על עשרים דולר למניה, פירוש הדבר שאחרי ההנפקה יהיו לי כמויות כסף לבזבז על בגדים מעכשיו ועד הנצח, והגשתי לה בחיוך את כרטיס האשראי.
לאחר שחתמתי על החשבונית, המוכרת הגיחה מאחורי הדלפק, תלתה על כתפי שקית עצומה ושחורה של דולצ'ה וגבאנה שבתוכה היו ארוזות ארבע השמלות והתעקשה באימהיות להנחות אותי כיצד ללכת איתה. "בבקשה תצמידי אותה אל המותן עם המרפק, שלא תסתבך לך ברגליים וחס וחלילה תמעדי", הזהירה אותי. "כי מי רוצה ללבוש דולצ'ה על קביים?".
הרומן "הכיוון: מערב" ראה אור בהוצאת כתר ספרים
יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום-יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את הבית (עוזרת), ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה. יוני "הרץ" הרצברג היה מכונת הנאה, לא עבודה. ולכן החיים שלו השתפרו פלאים מאז שנויה נכנסה אליהם ובעיקר אל דירתו.
אבל לא היה לו זמן להמשיך לחשוב על זה עכשיו. עכשיו הוא כבר שכח בכלל על מה חשב. צליל אזעקה קיצר את הזרמים במוחו ואלה התחדשו במשימה: לרדת למקלט. הוא התנדנד לאחור בשביל תנופה קלה והחל לקום מהשזלונג הנמוך בפינת הסלון ופנה לכיוון הדלת. אה, רגע, לא, המכנסיים שלו. דבר ראשון הוא יצטרך את המכנסיים שלו.
ביום הראשון של המלחמה, באזעקה הראשונה, הוא התעורר בבוקר ומעד החוצה מהדירה כשהוא לובש רק תחתוני בוקסר, צמודים, קצרים ואדומים – פשוט בליל חמישי הם חזרו מחופשה בברצלונה ונויה הפעילה מכונה עם כל התחתונים וזה מה שנשאר. כשנכנס, אחרון, למקלט, הפך הבניין בן שלוש הקומות בגבעתיים ליחיד במרכז שבו השאלות שעלו לא היו "מה לעזאזל הם יורים עכשיו?", אלא "מה לעזאזל אתה לובש?".
אלה היו המבטים: דירה 1, הליבוביצ'ים, זוג בשנות השבעים לחייהם, בעברם היו שניהם שופטים, באיזו ערכאה הרצברג ב-6:50 בבוקר לא זכר, אף כי הם סיפרו לו באריכות לפחות פעם בחודש, בשנתיים ומשהו שבהן גר בבניין. היא, שולמית ליבוביץ', במבט "תמיד ידעתי שאתה שייגעץ", הוא, זאב, במבט "לא האמנתי שאני עוד יכול שוב להיות מאוכזב ממך, אבל הנה אני שוב מאוכזב ממך". זה היה המבט הקבוע שיוני קיבל מזאב ליבוביץ' מאז הפעם השנייה שנתקלו.
מיד לאחר מכן מר ליבוביץ' העביר את המבט המשקף את דעתו על יוני אל דיירי הדירה מתחתיו, מספר 2. משהו תבור, אם יחידנית לילדה יחידה, בגיל בין שש לתשע כזה, שביום-יום יוני היה מאוד נחמד אליהן, ובערבים בכל פעם שהתקשרה לבקש שינמיך את הקול כי לילדה קשה להירדם עשה זאת מיד. אפילו שב-Call of Duty: Modern Warfare החדש, מצב "לילה" במגבר הקול הורס לחלוטין את כל הבולטות החודרנית של הירי לעומת השקט הסביבתי. ועכשיו התבורית הסתכלה עליו כאילו הבעיה הגדולה היא שהוא נמצא כאן בתחתונים, ולא שמישהו, איפשהו, משום מה, יורה עליהם. כאילו שהוא, יוני הרצברג, עשה אי פעם משהו רע למישהו אחר.
ואז נויה, המלאכית הזאת, נכנסה בינו לבינן עם בקבוק מי עדן ביד אחת ושרוול כוסות פלסטיק פתוח ביד השנייה, ואמרה לילדה שהכול בסדר, שאנחנו מאוד מוגנים ובטוחים פה, ושעוד מעט נוכל לחזור הביתה, ושאלה את האמא אם הן רוצות לשתות קצת מים קרים.
בסדר, יוני הרצברג חשב – או אולי, ברגע הקודם למחשבה הזאת כבר הבחין, לפתע, שהוא מאוד, מאוד עייף, רואה מעט מעורפל ומתחיל לכאוב לו הראש. הוא חשב על זה ששתה אלכוהול עד אמצע הלילה, טוניק פיבר טרי וג'ין יפני שקרא עליו ביקורות וקנה בדיוטי פרי של ברצלונה, שילוו סרט ישן של רוברט אלדריץ' שמצא מזמן ב-VOD. ואחרי הסרט הוא התמזמז עם טוויטר איזו שעה, שעה וחצי לפני שהלך לישון עם עוד ג'ין וטוניק.
אבל עדיין, איך, עד שהוא יצא מהבית וירד קומה וסיים את המסדרון הקצר שמוביל למחסן המשותף – נכון, זהו המקלט של הבניין – כולם כבר היו שם, ונויה הספיקה ללבוש שמלת בית פרחונית וחיוך קטן, לעבור במקרר ולהוציא ממנו בקבוק, ולהביא גם את מארז כוסות הפלסטיק שחיכה ברווח בינו ובין המזווה לפיקניק שעד כה לא הגיע, אבל כנראה שגם זאת הזדמנות.
האזעקה העירה אותו, עם הקול של נויה שכבר התיישבה במיטה ואמרה לו "יוני, אתה שומע? בוא". והוא שמע ובא, מהר ככל יכולתו, בתחתונים. בהתחלה לכיוון הדלת, ואז בחזרה לחדר למצוא את הכפכפים, ואז בחזרה לכיוון המקלט בתחתונים ובכפכפים (להיות עירום במקלט זה דבר אחד, להיות יחף על הרצפה הזאת שמי יודע איזו חולדה משתמשת בה כשירותים, ומתי בפעם האחרונה מישהו שטף אותה, זה כבר דבר אחר לגמרי).
מה שכן, נויה היתה יחפה. הוא רשם לעצמו להזכיר לה לשטוף רגליים ברגע שנכנסים הביתה. זה היה כשעוד הניח שכל הסיפור פה הוא איזה חמאסניק אחד, שהתיישב על איזה כפתור אחד בטעות. או אולי אחד החליט לשגע קצת את ביבי עם טילים, או שהתעצבן על המפקד שלו, אז ירה כדי לשגע אותו. או איזה חמאסניק, אבל מארגון אחר בשם אחר, החליט לירות עלינו כדי לסבך את חמאס המקורי – ובקיצור, כל הסיפור תיכף ייגמר.
יוני נכנס לטוויטר וניסה למצוא דיווחים על מה באמת קורה, ולדווח לאלפיים ושלוש מאות העוקבים שלו משהו ישיר מהמקלט בגבעתיים. הוא חשב שוודאי כרגע מרבית בעלי חשבונות הטוויטר שם בחוץ נמצאים באחד, לפחות, משני המצבים שהוא נמצא בהם: להבין מה קורה; לחשוב על דעה מתאימה (או סביר יותר, בדיחה). הוא הקליד "הקפצת אמת, 7 שניות חשבתם על דעה". הוא התבונן קצת בפוסט הלבן ברובו והחליט לצרף גיף – אתם תקראו לזה ג'יף – ומצא אחד של בחור שמוער משינה והוא עדיין ישנוני וממצמץ.
בסוף בכל מקרה לא היתה קליטה בחדר המבוטן. עוד כמה שעות יתחילו להופיע הדיווחים על האסון, והיה ברור שהעניין הולך למלחמה, וכולם היו גם שבורים וגם איתנים כולל יוני הרצברג, שכמעט לא חשב על מה זה אומר לגבי לכלוך מהמקלט שנויה תביא הביתה, ומתי המנקה תבוא. וכשחשב, ידע שזה לא מה שחשוב עכשיו.
עירום ברובו בחדר מלא אנשים, כמו בסיוט על חזרה לבית הספר. לפחות הוא דווקא שמר על עצמו, לאחרונה, מבחינה גופנית. כבר קרוב לשנה שהרצברג הקפיד לשתות אלכוהול רק בערבי סוף השבוע – טוב, ובאירועים – ולהתאמן לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבוע, בין שבמכון הכושר או סתם כדורגל בשכונה. והיו לו בסך הכול גנים של אתלט, ברמה המחוזית, והוא היה בסך הכול בן שלושים.
אז הוא לא היה נבוך בגוף שלו, ויכול להיות שהעירום החלקי שלו לא היה מפריע לו בכלל, אלמלא היו אלה דווקא התחתונים האדומים ההדוקים. ואלמלא נראה, בניגוד חד אליו, שכל שאר דיירי הבניין כן הספיקו לפחות לעבור מול הראי, למצער, אם לא קיבלו הודעה מוקדמת מחמאס על המתקפה והלכו לישון על בגדים מלאים. האמת, בליבוביצ'ים הוא קצת חשד.
קומה אחת, הקומה שלו, היו יותר בעדו. דירה 3, הפנחסובים, המשפחה שגרה מולו ומול נויה, הצטופפו עתה בעמידה בפינה הרחוקה של החדר מתחת למנורת נאון תקולה. האבא, ירון, מלך: כמעט לא מוציא מילה מהפה, אף פעם לא הזמין את יוני אליו, או גרוע מכך את עצמו אליהם. זה נגמר ביניהם תמיד ב"היי, מה המצב, ראית מנצ'סטר?" או איזה "כן, אה?". יחסי שכנות למופת, אם תשאלו את יוני הרצברג, וכולם צריכים ללמוד מהם.
את הבן הגדול של פנחסוב, אלעד בן השבע-עשרה – הכי גבוה בבניין – הוא תפס לילה אחד לפני כמה שבועות שתוי מתחת לבית. יוני חשב אם לספר להורים שלו, אבל החליט מיד להימנע מהתחבטות בשאלה המוסרית – אם זאת הלשנה, ויותר מכך, אם זה עושה אותו מלשין, ועל כן לא מגניב. הרי גם הוא היה בן שבע-עשרה כשלראשונה הקיא את נשמתו אחרי שהשתכר.
על כן הדבר הנכון לעשות היה להתנהג כאילו הוא כלל לא שם לב שהנער שיכור. מה שהיה לא כל כך פשוט, בהתחשב בכך שהנער עסק בלסיים להקיא, על פני המרצפת הציבורית האחרונה במדרכה לפני שהלכלוך הפך לבעיה של מישהו מהבניין שלהם, את מה שנראה כמו שלוש הארוחות האחרונות שהוא אכל, ושהוא אחז כדי להתאזן בחומת האבן הנמוכה שחצצה בין הבניין למדרכה, ושעליה שכב על צידו בקבוק של ג'וני אדום.
אבל הרצברג המתין בסבלנות באפלה מתחת לעץ שנויה קראה לו פיקוס, עוד דקה, עד שהשתיין הצעיר הזדקף, ואז המשיך ללכת רגיל ונופף לו לשלום בלבביות כשחלף על פניו. נכון, זה היה אולי קצת מוזר, כי בכל מקרה אחר הבחור היה מקבל אולי הנהון קל, ובשעה הזאת של הלילה גם לא בטוח – אבל גם לא מאוד משנה, ולא נראה לו שאלעד יזכור משהו מכל זה.
עתה, בכל מקרה, אלעד, וירון, והאישה של ירון, אפרת – בעצמה, בעצם, בכותונת לילה, לא לא-סקסית – והנה גם הבן הקטן, שגם לו יש שם, אף לא אחד מהם העיף מבט שני בבוקסרים האדומים הצמודים שלבש. אפשר להעריך בני אדם שמתעסקים בשלהם.
דירה 4 זאת סבתא גילה. ותיקת הבניין. קשישה נמרצת, אחזה את כלב הפודל הקטן שלה, וגם היא לא הביטה ביוני בכלל, אבל הוא הבחין שכן בנויה. במבט של הבנה. עם מה היא צריכה להתמודד.
והנה הבומים של כיפת ברזל. והנה שלושה-ארבעה אנשים אומרים, "אלה היו הבומים של כיפת ברזל". "אלה היו הבומים של כיפת ברזל", יוני מלמל. דירה 5 זה הם.
ואז קומה שתיים, העליונה: דירה 6 ריקה בשיפוצים, ודירה 7, האחרונה – איך יכול להיות שגם הם הגיעו כל כך מהר? הוא אפילו לא ראה אותם יורדים – זוג פנסיונרים שעבר לגור בבניין אחריהם, והוא לא ידע עליהם כמעט כלום חוץ מאיפה גרו ואיך נראו (היא, גבוהה וזקופה, גם בגיל שבעים, שערה צבוע בבלונד, הוא, מבוגר רגיל). לשניהם היה מבט שאמר שהם לא מתרגשים וכבר ראו הכול. נראה שהוא כוון כלפי המלחמה וגם כלפי התחתונים.
מאז עבר כשבוע. וכעת יוני הרצברג היה שוב במקלט, שנראה סביר הרבה יותר, ובכל אופן מסודר בהרבה. הוציאו ממנו את ההליכון המאובק, את הארונית המאובקת, את שישה או שבעה זוגות האופניים, תקינים או לא, כולל את של נויה, ואת שני הקורקינטים הממונעים, כולל את שלו. נויה, לפני שהיא נסעה, דאגה לשטוף את הרצפה ולפרוש את המחצלת שלהם. כמו כוסות הפלסטיק, זאת נועדה לפיקניקים אבל מתברר שמתאימה גם למלחמות, ומסתבר שאלה הן אירועים יותר תכופים בחייהם המשותפים – עם כל זה, עכשיו כשיוני חשב על כך, שהם הכירו במהלך שומר חומות.
מסביב היו גם שבעה-שמונה כיסאות שונים: פלסטיק, עץ, במאי, ים. במרכז היה שולחן עץ כבד עגול שמישהו דאג להוריד, ועליו כמה משחקי קלפים ופאזלים.
אם תהיה מלחמת עולם, ולא יהיה אפשר לצאת מהמקלט עשור, יוני הרצברג לא התכוון לגעת במשחקי קלפים ובפאזלים. ואז, על רקע קולות הפיצוצים (זה כיפת ברזל) יוני הרצברג שם לב למשהו נוסף: הוא היחיד פה. בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, שבוע ויומיים במציאות, אם כי נויה אמרה שמרגיש כאילו עברו חודשים: הוא היה לבד במקלט. איפה לעזאזל כולם? לאן יש להם ללכת באמצע שדה קרב? מה יכול להיות יותר דחוף מלשמור על החיים שלהם עכשיו?
הוא נזכר במעומעם שרונית תבור – רונית! ככה קוראים לאם היחידנית מקומת קרקע – אמרה לו משהו על כך שאולי תיסע לגור קצת עם אחותה בנתניה. אוקיי, זה מסביר לגביה. אבל המקלט היה ריק לחלוטין. יוני היה יכול ללבוש חוטיני נצנצים ואף אחד לא היה שם לשקשק קלות בראשו. איפה הפנחסובים, עובדים? אבל הבנים שלהם? אלעד נהפך אלכוהוליסט אולי?
יוני הרצברג התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. כל הכבוד, חשב, למי שפעם בשנות השבעים החליט לבנות בכל בניין מקלט. הוא הניח שהבניין שלו הוא משנות השבעים, אם כי שופץ לאחרונה והדירה שלו שופצה לפני שנה וחצי. הבניין הזה בכל מקרה היה הרבה יותר מבוגר ממנו, והוא תמיד הכיר אותו כבניין של סבתא וסבא שלו. הוא חשב שוודאי ברוב המדינות אין מקלטים ברוב הבניינים. אוקיי, אולי אצל שכנות של גרמניה יש. עכשיו הוא אהב את זה שיש לו מקלט בבניין. כל הכבוד לפעם.
ליד דלת הפלדה הכבדה הסתובב ונתן עוד חצי מבט פנימה. אפילו הליבוביצ'ים לא צצו. וזאת היתה אחת התכונות הבולטות של הליבוביצ'ים, שהם צצו. מוזר.
הרצברג היה טוב מאוד בבילויים. אם מישהו היה צריך המלצה על מסעדה – אם היה לך ערב פנוי והיית רוצה לבלות אותו בלי דאגות אצל חבר, עם בירה מצוינת וקנביס משובח, וקונסולת משחקים חדישה מחוברת למערכת קולנוע ביתי ענקית – הרצברג כנראה היה הבחירה הראשונה שלך. פוסט קצר וקולע בול בטוויטר? סטורי ויראלי בלי מאמץ באינסטגרם? הרצברג. רעיונות למתנות, חוץ מאשר לילדים, הוא. ובדיחות? לא היו הרבה מצחיקים ממנו. לא באופן חובב בכל מקרה. אבל מלחמה היתה בדיוק בצד השני של הסקאלה מיוני הרצברג.
הרומן "הרצברג" ראה אור בהוצאת שתיים
