מאמן כדורגל ילדים הורה לשחקן בן 11: "שבור לו את הרגל"

יש הרבה מאמנים מעולים, מורים במקצועם וברוחם, שיודעים איך לדבר עם ילדים – שזה מה שהם,
ילדים. אמנם מחופשים לכדורגלנים ורוצים להיות כדורגלנים אבל 99% מהם לא יהיו כדורגלנים
מקצוענים. 

רוב גדול מהמאמנים שפגשתי אכן יותר כאלה מאשר המאמן מהודעות הוואטסאפ. אבל הבעיה
העיקרית בכדורגל הילדים היא עם המאמנים שרואים בילדים האלה "מקצוענים" קטנים ודורשים מהם
דברים שלא צריך לבקש מילדים בצורה כזו. 

אותם מאמנים שאפתנים רוצים להגיע רחוק במשחק וחושבים שניצחונות במשחקי ילדים יקדמו להם את הקריירה. זו בעיה מוכרת בספורט העולמי, לא רק בישראל. במדינות ספורט מתוקנות, מאמנים כאלה פשוט לא מקבלים גישה לילדים. 

בנורבגיה, למשל, יש אמנה לשמירה על הילדים בספורט.  ב-1987 הממשלה הנורבגית, הוועד האולימפי הנורבגי וארגוני הספורט הנורבגים חתמו על הצהרת "זכויות הילד בספורט". ההצהרה עודכנה ונחתמה מחדש ב-2007. מדובר על מסמך בן שמונה עמודים שמתאר את חוויית הספורט שילד במדינה צריך לקבל – מסביבת אימונים בטוחה ועד פעילויות באימונים שמאפשרים יצירת חברויות.
 
המסמך מתאר את הספורט כ"זכות" עבור ילדים. בהצהרה, שממנה נובעים חוקים ותקנות, שמים ערך גבוה במיוחד על "קול הצעירים": "ילדים חייבים לקבל הזדמנות להשתתף בספורט וגם לתכנן את פעילויות הספורט שלהם", כך לפי המסמך; "הם יחליטו בעצמם איך הם ירצו להתאמן".

לפי המסמך הם אפילו יכולים לוותר על משחקים אם הם מרגישים שהם צריכים. אם ילד רוצה לעבור
למועדון אחר הוא יכול לעשות את זה בלי שום בעיה. שום הסגר, שום חוק ספורט שמונע זאת באופן
מעשי עם עונש לילד של השעייה לשנה מהספורט. אם ביום ראשון ילד נורבגי רוצה לעבור לקבוצה
היריבה הוא יכול לעשות זאת ולשחק בה כבר ביום שני.

"המוטיבציה של הילדים לספורט היא הדבר הכי חשוב – יותר מההורים או המאמן", לפי ראשי הספורט בנורבגיה, "אנחנו מדינה קטנה שלא יכולה להרשות לעצמה לאבד ספורטאים בגלל שהספורט לא כיף".

ובמקרה של מאמן הילדים בני ה-12, לא רק שזה לא "כיף", זה מסוכן.