אמנות ובמה
מאי קשת , שמככבת ב"מלכת היופי של ירושלים", בראיון
Published
9 חודשים agoon
אחרי ש"מלכת היופי של ירושלים", רב־המכר המצליח של שרית ישי־לוי, זכה לעיבוד מפורסם וחוצה יבשות לסדרת טלוויזיה, הוא קיבל גם עיבוד בימתי ולאחרונה עלה בתיאטרון בית ליסין, בבימויו של אודי גוטשלק. הדרמה הרומנטית המתרחשת ערב קום המדינה מביאה את סיפורה של לונה ארמוזה, שכונתה בפי כל "מלכת היופי של ירושלים" בשל יופיה. לונה, בת למשפחה ירושלמית ותיקה ממוצא ספרדי, מתאהבת בדוד האשכנזי, שחזר משירות צבאי במסגרת הבריגדה היהודית באירופה. היא נישאת לו למרות התנגדותן של אמה וסבתה, ומתפכחת כשהיא מגלה שלאהבה פנים רבות ומפתיעות.
בתפקידים הראשיים משחקים דניאל גל וכרמל בין (לסירוגין), יורם טולדנו, קרן צור, דינה בליי, אסף יונש, תום חגי ומאי קשת. קשת (34), המגלמת את רחל, אחותה של לונה, משחקת על בימות התיאטרון מזה תשע שנים. במקביל לתפקיד ב"מלכת היופי של ירושלים" אפשר לראות אותה במחזמר "אפס ביחסי אנוש" ובקומדיה "בין קודש לחולון", גם הם בבית ליסין.
“ב־2016 סיימתי את הלימודים בניסן נתיב, עברתי אודישן ל’הוא הלך בשדות’, ומאז אני בבית ליסין”, מספרת קשת, בתם של השחקנים יונה אליאן וששי קשת. התפקיד הראשי הראשון שלה היה ב”היורשת”, לצד רבקה מיכאלי. “העיקר עבורי הוא להיות על הבמה ולשחק, לא משנה מה גודל התפקיד. האושר הזה עבורי הוא משהו אחר. בכל פעם שאני עולה על הבמה, אני מתרגשת. זה דבר שעוד לא אבד לי, לשמחתי, ואני חושבת שאף פעם לא יאבד”, היא מתוודה. “חונכתי בבית שתיאטרון זו עבודה קשה, ונסיעות בוואן ממקום למקום, ולאו דווקא הזוהר שמתקשר לזה”.
השנה, לראשונה, גם הצטלמת לפרויקטים שונים, בראשם הסרט הבא של אבי נשר, “האהבות שלנו”. נדמה שעד היום התיאטרון היה המבצר הבטוח שלך.
"הייחודיות של משחק בתיאטרון היא החיות שלו, כלומר, לחוות בכל ערב חוויה חדשה עם השחקנים שאיתך וכמובן עם הקהל. זה משהו שאני יכולה להגיד בוודאות לאחר יותר מ־450 הצגות של 'אפס ביחסי אנוש'. להצטלם לסדרה או לסרט זה עניין אחר, כי לרוב מצלמים סצינות שלא לפי הסדר הכרונולוגי של האירועים. בכל מקרה, מרגש אותי לעשות גם את זה סוף־סוף כי בקטע הזה אני קצת לייט בלומר. אני מאחלת לעצמי שזה יימשך".
יוצא שלרוב מלהקים אותך כ"חנונית עם הטוויסט". את חיה בשלום עם הטייפקאסט הזה?
"זו שאלה מאוד מעניינת, שאני גם שואלת את עצמי לפעמים. לדעתי, בכל דמות יש גם צדדים אחרים. דמות שעל פניה נראית כמו טיפוס מאוד ברור להבנה, מבפנים מלאה במורכבות ובסופו של דבר היא דמות שהסביבה שלה לא הכי מבינה אותה. במציאות מובן שיש בי רבדים עמוקים יותר, שנותנים לי אפשרות להביע משהו לקהל מעבר לטקסט היבש, אבל ההתעסקות בזה גם נותנת לי אפשרות לגעת ואולי לרפא צדדים מסוימים שקיימים בי".
איזה תפקיד מאתגר אותך לשחק?
"לא סתם בדרך כלל דמויות באות לשחקנים, ולא להפך, אבל אני מאוד פתוחה לדמויות שאולי לא היו חושבים שאני יכולה לשחק. אנשים מתפתחים עם השנים, ומגלים באישיות שלהם עוד צבעים ועוד זוויות. למשל, ב'היורשת' שיחקתי תפקיד ממש שונה ממה שקיבלתי אחר כך, רופאה אנליטית ומחושבת, אבל גם כזאת שלא מרצה את סביבתה כל הזמן ונלחמה על קבלת הירושה שמגיעה לה".
הריפוי שבתיאטרון
בשנים האחרונות קשת חוותה את עולם המשחק גם בימי הסגרים בזמן מגיפת הקורונה, שסגרו את האולמות למשך תקופה ארוכה, ובמלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר, המועד המקורי להצגת הבכורה של "בין קודש לחולון". ריאיון זה נערך עם קשת כשבועיים לפני מבצע "עם כלביא", ופרסומו נדחה עד סיומו והחזרת אירועי התרבות. "תקופת הקורונה הייתה עצירה מוחלטת, שהתגלגלה לתקופת אבטלה ארוכה, שסופה לא נראה לעין באותו זמן", משחזרת קשת. "מה שרוב הציבור בארץ לא מבין בקשר לשחקנים הוא שלרוב מדובר במקצוע של עצמאים ולא שכירים. יותר מזה, פתאום היו כאלה שטענו ש'אין בו צורך'. אני בתמימותי חשבתי שמשחק זה משהו שעוזר להקל על אנשים בתקופות הכי קשות שלהם".
איך היה לחזור לשחק אחרי 7 באוקטובר?
"כמובן לקח זמן עד שהאירועים חזרו, והחזרה במקרה הזה הייתה הדבר הקשה. הרי מי בכלל חשב שאפשר להעלות קומדיות אחרי מה שקרה? בטח לא קומדיה שמתייחסת לאקטואליה. אבל עד כמה שזה נשמע בנאלי, הקהל היה צמא לחזור ולצחוק איתנו. זמן הבמה נתן שקט נפשי, ובמשך כל ההצגה אפשר לומר שריפאנו אחד את השני. זה לא משהו שהבנו בעקיפין, אלא ממש ממקור ראשון, מאנשים שיצאו מההצגה ופשוט הודו לנו על שנתנו להם לנשום קצת ולא לחשוב על המציאות במשך שעה וחצי".
ומה איתך?
"הזמנים הללו קירבו אותי לקרקע ולמציאות והבנתי שמה שחשוב בחיים באמת הוא המשפחה ואהבה. ביום־יום הייתי רגילה לרדוף אחרי התפקיד הבא או הפרויקט הבא והכל נראה כל כך גדול, אבל כשנוחתים רגע מבינים עד כמה הבסיס, הבית, חשוב כדי שכל היתר יתפקד כמו שצריך".
ההורים שלך "אימצו" את דני מירן, אביו של עמרי שעדיין חטוף בעזה. ליד תיאטרון בית ליסין יש מעין אנדרטה שאנשים הקימו בספונטניות, עם תמונות של נרצחים ושל החטופים שעדיין בשבי. איך מתנהלים בתוך זה?
"כולנו, כל המשפחה, משתדלים בכל שבת להיות עם משפחות החטופים ולתמוך עד כמה שאפשר. אם יש הצגה, אז אחריה נוסעים לכיכר ויושבים איתם עד שעה מאוחרת. כרגע, חוץ מלתמוך ולהפגין, אין לנו הרבה מה לעשות. רק לחבק ולהיות נוכחים. איך דבר כזה עדיין לא נפתר אחרי שנתיים? זה מאבק חשוב, חוצה מגזרים, שאין שום שאלה לגביו – צריך להחזיר את כל החטופים עכשיו".
הרף הגבוה של ההורים
הייחוס המשפחתי של מאי קשת אינו מסתיים בהוריה. אחיה אריאל הוא מפיק מוזיקלי ואמן מוכשר בפני עצמו, וטל רוזנטל בעלה, בנו של ח"כ לשעבר מיקי רוזנטל, הוא במאי ותסריטאי הזכור בעיקר מסדרת הרשת "מטר שבעים" שכתב עם חברו נועם שרון וגם שיחק בה. קשת ורוזנטל, המתגוררים כיום בגבעתיים, הכירו לפני כעשור ברשת חברתית, כשקשת הייתה עדיין סטודנטית למשחק. "באופן מפתיע לא הכרנו דרך המקצוע", היא צוחקת, "אבל אני ממש לא אפסול שיתוף פעולה עתידי. טל מצלם אותי הרבה פעמים לאודישנים מצולמים, ואני נותנת לו את התובנות שלי בעניין תסריטים שהוא כותב. יהיה מעניין אם בעתיד אתקבל לשחק בסדרה שהוא כתב".
בינתיים את עומדת גם לפתח קריירה כזמרת, עם סינגל חדש שיצא בשבוע הבא, "רעש בראש".
"מאז שאני זוכרת את עצמי שרתי, אבל אף פעם לא היה לי אומץ לשיר שירים מקוריים משלי. הגעתי מלהקה צבאית ושרתי במחזות זמר, אבל רק בזכות חברתי הטובה יובל גרבר, שמכירה אותי מגיל 16 והיא גם אשת יחסי הציבור שלי, קיבלתי אומץ לגלגל את זה קדימה. היא הכירה לי את המוזיקאי אפק לאמור, ויחד הקלטנו שלושה סינגלים. במקביל אריאל אחי, שתמיד מייעץ לי ואני מעריכה אותו מאוד, עזר לי גם הפעם. הוא שמע את השירים ופרגן מאוד לחיבור הזה".
להורים שלך יש אולי הזוגיות הכי ארוכה והכי יציבה בעולם המשחק.
"ההורים שלנו יצרו שני אנשים מאוד רומנטיים וגם הציבו לנו רף גבוה מאוד בכל מה שקשור לזוגיות. למדתי מהם שקודם כל חשוב שבן הזוג יהיה גם החבר הכי טוב שלך, ואת זה, לשמחתי, מצאתי. עד היום שואלים אותי עליהם, 'אם זה באמת ככה, כמו שרואים בתמונות', ואני עונה שכן. האהבה ביניהם הכי מדהימה בעולם, אם זה מתבטא בלהיות יחד כל הזמן או בלכתוב מכתבים אחד לשנייה. ככל שאני מתבגרת ומביטה מסביב, אני מבינה שמה שיש ביניהם הוא דבר מיוחד, על גבול הנדיר".
בינתיים, עד שתשחקי עם אמא שלך על הבמה, השחקנית לימור גולדשטיין משמשת לך אמא בימתית, בין השאר ב"בין קודש לחולון". ספרי על האינטראקציה ביניכן.
"לימור, ששיחקתי איתה גם ב'הים הכחול העמוק', היא סוג של נפש תאומה שלי. מעבר לעובדה ששתינו ג'ינג'יות ודומות פנימית קצת. אני חולמת לשחק עם אמא מתישהו. בהתחלה די פחדתי מהמחשבה על זה, כי חיפשתי את הדרך שלי כשחקנית. היום אני חושבת שזה יהיה מעורר השראה לעבוד איתה. קאסט בתיאטרון הוא משפחה לכל דבר, אבל נראה לי עוד יותר מדהים שתהיה לי גם משפחה בתוך הקאסט מתישהו. הרבה חברים שחקנים שאני מכירה שיחקו איתה, אז זה די לגיטימי שגם אני ארצה, למה לא?".
שואלים אותך כבר על הרחבת המשפחה?
"אין בכלל ספק שהגיל שלי לא תואם את גילי הפנימי, ועובדה שאני עדיין משחקת בנות 15", קשת צוחקת. "מצד אחד, אני ילדה בת 4, ומצד שני, כבר עברתי את שנות ה־20 שלי. אבל כל השחקנים קצת כאלה, לא? זה חלק מהקסם של התיאטרון. ילדים זה משהו שאני רוצה, אבל גם משהו שיגיע בזמן המתאים לו. אני רק יכולה לקוות שאצליח להיות טובה בזה כמו ההורים שלי. גם בקטע של גידול ילדים הם הציבו לי רף גבוה במיוחד".
You may like
אמנות ובמה
פרידה מדוד טרטקובר: האיש המאחורי עטיפת האלבום "מחכים למשיח"
Published
8 חודשים agoon
יולי 31, 2025
לפני שמילים הופכות לדפוס, הן זקוקות לעין. עין שיכולה לראות לא רק את הצורה, אלא את ההקשר. לא רק את הפונט, אלא את הרגש שמתחתיו. דוד טרטקובר (“טרטה”), חתן פרס ישראל לעיצוב (2002) שהלך לעולמו שלשום, היה העין הזו בתרבות הישראלית – עין צלולה, חדה, לעיתים כואבת, תמיד רואה מעבר. הוא עיצב את תודעתנו לא פחות משהציב מראה למציאות. הכרזות שיצר צבעו את הקירות, הרחובות, הוויכוחים, הניסיונות הלא פשוטים לעצב זהות ישראלית.
לפני כשמונה חודשים זכיתי לראיין אותו במסגרת פרויקט תיעוד של הרוק הישראלי, שכן טרטקובר נתן לצלילים מוכרים ואהובים גם מראה מעוצב – על גבי עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי ועוד רבים וטובים. השיחה איתו התפתחה למחוזות נרחבים בהרבה: יצירה ופוליטיקה, אחריות מוסרית של אמן, מהותו של עיצוב במרחב שסוע, ואפילו מחלת הפרקינסון, שפגעה בו מאוד, אבל לא הצליחה לפגום בצלילות מחשבתו. שלשום היא הכריעה אותו, בגיל 81.
סולל הדרך
השיחה עם טרטקובר נפתחה בכאב. הוא דיבר על החטופים שטרם חזרו, על המלחמה שנמשכת, על החיילים שנהרגים, ועל האטימות שמשדרים האנשים שאמורים להוביל. “קשה לי עם מה שקורה כאן”, אמר.
"אני לוקח את זה ללב. מאוד. אני כבר לא יכול לצאת להפגנות, הגוף שלי לא מאפשר את זה, אבל אני נמצא בכל שלט, בכל הפגנה. אני רואה את ‘הילדים’ שלי שם – לא ילדים בשר ודם, אלא גרפיים, שלטים שממשיכים את השפה שעיצבתי. פעם נדרשו דפוס ומיומנות מקצועית, היום מספיק טלפון נייד. כל אחד היום יכול להיות טרטקובר. אני רק סללתי את הדרך”.
טרטקובר הרבה להתבטא פוליטית דרך העיצוב. אחד הסמלים הבולטים שיצר הוא הלוגו של תנועת “שלום עכשיו”, שנוסדה בשנת 1978. “הלוגו יצא ממני, והתנועה כמעט נבנתה סביבו”, סיפר. “כיום, התנועה כבר לא פעילה כפי שהייתה, אבל הסמל שהנחתי שם ימשיך לעמוד”.
באותה שנה עיצב גם את כרזת יום העצמאות “שלום” לשנת ה־30 לעצמאות ישראל, כרזה שנחשבת עד היום מופת של עיצוב גרפי.
אתה מאמין שלוגו, חזק ככל שיהיה, יכול להשפיע על דעת הקהל ולחולל שינוי?
“אני מאמין שעיצוב יכול לעשות את ההבדל, אבל בסופו של דבר ההצלחה תלויה בגורמים רבים, בעיקר בכוחו של הקמפיין שמאחורי הלוגו ובתקציבים שמוקצים להפצתו. השמאל בישראל משקיע בעיצוב ברמה גבוהה, הפוסטרים איכותיים ומוקפדים, אבל ללא המשאבים הכספיים הגדולים של הפרסום המסחרי קשה להשיג חשיפה והשפעה”.
כרזה טובה, לדבריו, “לא שואלת – היא מצהירה”. גם כשהטקסט בפוסטר מנוסח כשאלה, זו רק תחפושת. כך, למשל, בכרזה “אבא, מה אתה עושה בשטחים”, שעיצב עבור תנועת “יש גבול” ב־1989: שאלה שמוצגת בלי סימן שאלה, מעל צילום פניו של פעוט מיוסר, והמסר שלה חד־משמעי.
לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 יצר טרטקובר כרזה שהציגה את דמותו של רבין לצד זו של מנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עם הכיתוב “לא נשכח ולא נסלח”. בכרזה נוספת מתנוססים פניו של הרוצח יגאל עמיר, עם הכיתוב “בן”, ולצידם תמונה של נתניהו, שעליה נכתב “ימין”. “כשעיצבתי את הכרזות האלו ידעתי שאני פונה לקהל מצומצם מאוד”, הסביר האמן בשיחתנו. “אנשים שיכירו את ההקשרים, שיבינו את המסרים בין השורות, אנשים שמחזיקים בדעות פוליטיות כשלי ויבינו למה התכוון המעצב”.
אוצר, מרצה, אספן
דוד טרטקובר נולד ב־1944 בחיפה. כשהיה בן 4 עברה המשפחה לירושלים, ושם, כילד שחווה את ימי המצור ואת מלחמת העצמאות, החל להתעצב עולמו האזרחי והוויזואלי. “עוד כשהייתי ילד ציירתי דימויים של מלחמה”, סיפר לי. “המצאתי לעצמי שיירות של משוריינים שעולות לירושלים. לא באמת ראיתי אותן בזמן אמת, אבל הזיכרון הלאומי התערבב אצלי עם הדמיון, והכל זרם אל הדף”.
לדבריו, המתח שהיה חלק מנוף ילדותו מצא ביטוי מוקדם בעבודותיו, עוד לפני שהתנסח אצלו הקול הפוליטי: “ההשקפה הפוליטית שלי לא הייתה שם בהתחלה. היא התגבשה רק אחרי מלחמת ששת הימים”.
הוא למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית ושירת בצנחנים – חוויה שהטביעה בו, לדבריו, תודעה אזרחית עמוקה. בתום שירותו הצבאי נסע ללונדון ולמד עיצוב גרפי ב־ ”London College Of Printing”, אחד המוסדות המובילים בתחום. “ידעתי מגיל צעיר שאני אהיה אמן”, אמר. “ההורים שלי עודדו אותי להתפתח בתחום, למרות שאמא שלי באיזה מקום קיוותה שיצא ממני רופא”.
עם שובו לישראל השתלב טרטקובר בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, אך לא נשאר שם זמן רב. המסגרת הממסדית לא התאימה לרוחו החופשית, והוא העדיף את תל אביב כבסיס יצירה. באותה תקופה החל גם לחבר בין העיצוב הגרפי לתרבות הפופולרית. עבודתו הראשונה בעולם המוזיקה הייתה עיצוב עטיפת האלבום היחיד של “השלושרים” – שלום חנוך, בני אמדורסקי וחנן יובל – עטיפה שהציגה את פניהם של השלושה על גבי מכונת מזל, בהשראת מכונות שראה המעצב בלונדון. “אמדורסקי אהב את הרעיון, והלך איתו מיד”, סיפר.
אבל נקודת המפנה בקריירה הגיעה כשבועז דוידזון וצבי שיסל הקימו עם אריק איינשטיין את חברת ההפקות העצמאית “הגר”. טרטקובר צורף כמעצב הבית של החבורה. “הגעתי לתל אביב די מבולבל, והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות”, הוא שחזר. “את בועז הכרתי מלונדון, ואת אריק מהימים של ‘החלונות הגבוהים’”.
הסטודיו של “הגר” היה ממוקם ברחוב אבן גבירול בתל אביב: “את השם ‘הגר’ אריק בחר, ואני עיצבתי לוגו עם דמות של אישה על בסיס גלויה ישנה משנות ה־20 שמצאתי. אף פעם לא ידעתי מי זו באמת, אבל היא הופיעה בכל פרסום של החברה”.
טרטקובר עיצב כמה מעטיפות התקליטים המפורסמים ביותר של אריק איינשטיין: “פוזי”, “שבלול”, “פלסטלינה”, “שירי ילדים”, “סע לאט”, “חמוש במשקפיים”, “ארץ ישראל הישנה והטובה” (חלקים ב’ ו־ג’), “שירים”, “ילדודס”, “מוסקט” ועוד. “ב’פוזי’ אריק ביקש להשתמש בתמונה שבה הוא מצולם עם הבת שלו, שירי, צילום שצילמה אלונה, אשתו דאז”, הוא סיפר. “בפנים שילבתי קולאז’ של כל חברי ‘הגר’. אחר כך בא ‘שבלול’, שמורכב מצילום נהדר של אריק איינשטיין ושלום חנוך מבעד לעדשה של אלונה איינשטיין”.
העבודה האינטנסיבית עם איינשטיין מיצבה את טרטקובר כאחד המעצבים המבוקשים ביותר בתעשיית המוזיקה המקומית, והובילה לשורת עטיפות שהפכו לאייקוני תרבות. אחת העבודות שטרטה הגדיר כאישיות היא דווקא עטיפת תקליט המחזה הסאטירי ומעורר המחלוקת “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין ב־1970. “זו העבודה שאני הכי קשור אליה”, הודה באוזניי.
“בעטיפה מופיע תצלום של מאמר ביקורת על ‘מלכת אמבטיה’, שפורסם בעיתון ‘מעריב’ ובו המבקר קורא לטמון את ראשו של חנוך לוין בצואה. זה לא היה עובר בשום מקום, אבל חנוך התלהב מהרעיון להפוך את הטקסט לעטיפה”, הוסיף.
עטיפה אחרת, שזכתה לחיים עצמאיים בזיכרון הקולקטיבי, היא זו של אלבום הסולו השני של מתי כספי מ־1976. בצילום מופיע פעמון דלת על קיר פשוט, ועליו שמו של כספי – זה הספיק כדי שהאלבום יזכה לכינוי “תקליט הפעמון”. “מתי ואני השקענו מחשבה משותפת ועברנו תהליך ארוך כדי למצוא עטיפה שתעביר את המסר של האלבום ותמשוך תשומת לב”, טרטקובר סיפר. “הבאתי מהבית פעמון, והצלם ז’ראר אלון צילם אותו על רקע קיר על גג של בית בתל אביב”.
מאז נעשה טרטקובר שם קבוע בקרדיטים של אלבומי מוזיקה. בין השאר עיצב את העטיפות “עוד לא אהבתי די” של יהורם גאון, “הלילה הוא שירים” ו”התבהרות” של חוה אלברשטיין, “בחברה להגנת הטבע” של אריאל זילבר וכמה מעטיפות תקליטיו של שלום חנוך, כולל “אדם בתוך עצמו” ו”מחכים למשיח” שמוכרת בזכות המאפרה שמופיעה עליה. “השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה”, הסביר לי. “יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש בכל משרד קטן ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג’וינט”.
טרטקובר הציג בעשרות מוזיאונים בארץ ובעולם, אצר תערוכות, ובמשך שנים רבות היה מרצה בכיר באקדמיה לאמנות בצלאל. אהבתו למרחב הישראלי המוחשי, של תרבות היום־יום, עשתה אותו גם לאספן: אריזות ישנות, משחקים, מודעות, צעצועים, כרטיסי ברכה וקלפים – אלפי פריטים מקומיים נאספו על ידו ונשמרו כעדות להוויה הישראלית. הפן הזה נחשף בספר “איפה היינו ומה עשינו” (1996) שיצר עם אמנון דנקנר.
כשנפטר שלשום בביתו בתל אביב, דוד טרטה טרטקובר השאיר אחריו בת, נכד ומורשת עמוקה של יצירה, מחאה ואהבת אמת למקום הזה, על יופיו, זיכרונותיו וסיבוכיו.
אמנות ובמה
פסטיבל שירה מטולה בירושלים: מחווה לדוד אבידן ויום הולדת לחיים באר
Published
8 חודשים agoon
יולי 30, 2025
זו השנה השניה מאז נוסד פסטיבל שירה מטולה, שלא יתקיים בביתו במטולה כיוון שהמושבה הצפונית שנפגעה אנושות במלחמה נמצאת עתה בתהליך שיקום.
גם השנה תארח העיר ירושלים את הפסטיבל בניהולו ובהפקתו של בית הקונפדרציה בתאריכים 5-3 בספטמבר. האירועים בהשתתפות יוצרות ויוצרים יתקיימו בבית הקונפדרציה ובמשכנות שאננים בעיר.
"ההווה התפרץ לתוך הפסטיבל, ואנחנו פתחנו לו את השער", אמר בני ציפר, המנהל האמנותי של הפסטיבל ביחד עם שירי לב ארי.
"השנה הרגשנו שפרץ הכתיבה העכשווי, העוסק במצב הנוכחי, ביקש לעמוד במרכז הבמה, וזה מה שעשינו. הפסטיבל ישים דגש על שירה עכשווית וחשיפה של משוררים חדשים מבלי לוותר על מחוות למשוררי העבר", הוסיפה לב ארי.
אירוע הפתיחה של הפסטיבל "הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בֶּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת", הוא מחווה למשורר דוד אבידן במלאת 30 שנה למותו. אבידן משורר פורץ דרך שהחל לפרסם את שיריו בשנות ה-50 וקובץ שיריו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" יצא לאור בהיותו סטודנט. הוא נחשב לאחד משלושת הנציגים הבולטים של דור המדינה לצידם של נתן זך ויהודה עמיחי. אבידן כתב גם תסריטים ומחזות עסק באמנות פלסטית, באמנות הקול ועוד.
ערב הפתיחה יוקדש ליצירתו האוונגרדית והנבואית וייקחו בו חלק ניצה בן דב, נילי כהן וארז ביטון, חוקר הספרות אריאל הירשפלד והמשוררים גלעד מאירי, אגי משעול, רוני סומק, חדוה הרכבי ועודד כרמלי. הערב יכלול שירים מולחנים של אבידן וקריאה משיריו.
את הערב ינחו שירי לב-ארי ובני ציפר כשעל המוסיקה ערן צור.
יום רביעי 3.9 | 21:00-22:30 | אודיטוריום משכנות שאננים.
ברוח מילותיו של דוד אבידן שכתב: 'העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת' וברוח התקופה – יתארחו בפסטיבל משוררות ומשוררים שכתבו על שכול ואובדן, על התנגדות והתרסה, על טיפול בפציעות גוף ונפש וניסיונות ריפוי, על יחסי שכנות וקירבה, ועל השירה כמוצא אל החיים.
באירועי השירה בפסטיבל הקהל יתוודע בין היתר לפואמה שכתבה המשוררת ריטה קוגן, לחטופה ששוחררה לירי אלבג, לשלמה אפרתי, שלא כתב מימיו לפני שבעה באוקטובר, והדהים את קהל קוראי השירה בארץ בפואמה "יומן מלחמת חרבות ברזל" בה תיאר את עבודתו בטיהור ובזיהוי גופות מהטבח, למשוררת והרופאה כנרת מגן, שספרה "אמא מגיע מסוק" מתאר את חוויותיה כחלק מצוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ליורם ניסינוביץ', שהקדיש את שירו "לצאת מן השורות הידועות" לאחיינו שנפל במלחמה, לשלישיית "היינו משונים", אריאל זינדר, עמוס נוי, רוני אלדד, שהוציאו אסופה בעקבות המלחמה, ליוצרים שהם הורים שכולים, יתקיים מפגש תחת הכותרת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַהֲבָה אֲנַחְנוּ טוֹמְנִים בָּאֲדָמָה | משוררים על אובדן" – בהם המשורר גיורא פישר, שבנו נהרג בפעולת צה"ל בג'נין, ואייל קמינקא, שבנו נהרג ב-7 באוקטובר בזיקים.
מפגש נוסף יוקדש לנושא השירה כריפוי, טיפול ותקווה עם המשוררת דנה אמיר המתמחה בפילוסופיה של הפסיכואנליזה ועם מירב רוט, שטיפלה בקהילת קיבוץ בארי ונועה שקרג'י.
במסגרת האירועים המיוחדים בפסטיבל יתקיים אירוע לכבוד 75 שנה לארכיון הספרות של מכון גנזים.
אדיבה גפן, מנהלת המכון, ורות בקי-קולודני, חוקרת ארץ-ישראל וארכיונים, יקראו קטעים נבחרים ממכתבי אהבה.
אירוע לציון יום-הולדת 80 לסופר חיים באר, יום-הולדת 70 לחוקר הספרות איש הרנסנס אריאל הירשפלד, מחווה למשורר רוני סומק במלאות 50 שנה לצאת ספרו הראשון "הָאֵשׁ נִשְׁאֶרֶת בְּאָדֹם", געגוע וזיכרון לסופר א.ב יהושע לציון שלוש שנים למותו, מפגש מיוחד עם המתרגמת דבורה גילולה כלת פרס ישראל ומחוות זיכרון לדוד שמעוני מחבר האידיליה היפה ביותר שנכתבה על מטולה.
באופן מיוחד וחגיגי יתארחו בפסטיבל שני מוזיקאים גדולים שפרסמו ספרי ממואר: חוה אלברשטיין שתשוחח על ספרה "סמטת כנען", ואהוד בנאי שישוחח על ספרו "ספר הבצלים הירוקים".
עוד מפגשים: על מאפיינים של כתיבה גברית ועל יכולת השירה לחולל שינוי יתארחו וישוחחו אודי שרבני, כדורגלן עבר שהחל לכתוב אחרי שפרש מהספורט, אלון ארד, מחנך ומורה לספרות ומשורר, אלעד זרט, משורר ועורך המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" והמשורר אלטייב ע'נאיים.
הסופרות דורית רביניאן ומיכל זמיר ישוחחו כל אחת על ספרה האחרון, המשורר מירון איזקסון ייפגש עם חברים שישוחחו על כוחה של השירה האמונית, ירון לונדון ידבר על "בחצר הכלבים" הפואמה החדשה האוטוביוגרפית מצחיקה-מרירה שכתב, המשוררות שולמית אפפל ודיתי רונן על יצירתן, המשוררת אגי משעול תיפגש עם הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר, והשתיים ינסו לקלף את הקליפות ולהגיע קרוב אל עולמן הפנימי , ואילו קובי מידן יקרא שירים של אחרים ושירים משלו שנכתבו בעקבות המלחמה.
אהרן שבתאי שהחל השנה לכתוב סדרה ארוכה של וריאציות פיוטיו חֲרוּזֵי תֶּה לַשַּׁלִּיט העוסקות בנושא אחד -הגשת כוס תה של בוקר לאשת חיקו יקרא מבחר מחרוזי התה שלו, משה עזוז, משורר, סופר, איש חינוך ואיש שב"כ לשעבר ביחד עם גיא הגלר, יוצר רב-תחומי והמשוררת מיטל פישל, חברת קיבוץ שריד ייקראו משיריהם, המשורר, המתרגם והמו"ל רפי וייכארט והמתרגמת דינה פון-שוורצה ישוחחו על משוררים יהודים-גרמנים שהמשיכו לכתוב בגרמנית אחרי השואה, חדוה הרכבי תשתתף במפגש על ספרה החדש "הלית הלית" ובמפגש שייתן מבט על השירה והחברה הערבית ישתתפו סברין חוג'יראת, מנהלת ממשל ותכנון במכון תכלית, חוקרת מגדר בחברה הערבית והבדואית, המשורר אלטייב ע'נאיים והמשורר רוני סומק בפאנל מיוחד על השירה הפרסית והסופית ישתתפו המשורר אבישלום פון-שילוח, המשורר יליד איראן פיאם פיילי, מתרגם שירת האהבה המיסטית "מג'נון ולילא" אבי אלקיים והמשורר והסופר בנימין שבילי שישוחחו על השירה האהובה עליהם ויקראו ממנה.
אירוע הסיום של הפסטיבל אֲאַמִּין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עַז, לציון 150 שנים להולדתו של שאול טשרניחובסקי, משורר החירות וההומניזם. על הרלוונטיות של טשרניחובסקי לזמננו ישוחחו אריאל הירשפלד ורוחמה אלבג. יקראו משיריו: רוני סומק, עודד מנדה לוי, ריטה קוגן, ארז ביטון ויונתן ברג שגם יספרו על הקסם שהילכה עליהם שירתו.
מנחים: שירי לב-ארי, בני ציפר ועל המוסיקה ישראל ברייט.
יום שישי 5.9 | 15:30-14:30 | אודיטוריום משכנות שאננים.
"פסטיבל שירה מטולה עולה כקרן אור של אמונה בעתיד טוב יותר. ההחלטה לקיימו בירושלים עד שתשוקם מטולה, הוכיחה עצמה בשנה שעברה כמענה ראוי לצימאון של הקהל הישראלי להפגין סולידריות וערבות הדדית, ולא לוותר על רגעים מופלאים של שאר רוח שהשירה יודעת להציע", אמר אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה והמנהל האמנותי של הפסטיבל.
את הפסטיבל ילוו השנה המוסיקאים ישראל ברייט, יוסי פיין, הדרה לוין ארדי, זהר בנאי, ויסאם ג'ובראן, ערן צור, יאיר דלאל ואליהו דגמי.
פסטיבל שירה מטולה מתקיים בתמיכת משרד התרבות והספורט, מפעל הפיס לתרבות ואמנות, הקרן לירושלים ועיריית ירושלים.
הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום ועל בסיס מקום פנוי.
למעט מופע הפתיחה במשכנות שאננים.
http://www.confederationhouse.org
חתן פרס ישראל דוד טרטקובר ז"ל, הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 81. במהלך השנים האחרונות, הוא התמודד עם מחלת הפרקינסון.
טרטקובר נולד בחיפה בשנת 1944. הוא למד בבית הספר London College of Printing באנגליה וכן בבצלאל ועם השנים גם הפך למרצה בכיר במוסד. כאמן, הוא נודע במיוחד בזכות הכרזות שעיצב, שחלקן הפכו לאיקוניות. הוא הציג תערוכות יחיד רבות בארץ ובעולם, והשתתף גם בעשרות תערוכות קבוצתיות. כרזות שעיצב מוצגות באוספים של מוזיאונים רבים בעולם, לרבות המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. טרטקובר גם הרבה לאסוף ולחקור פריטים גרפיים נוסטלגיים מהעשורים הראשונים של מדינת ישראל.
בין עבודותיו המוכרות של טרטקובר, ניתן למצוא את אנדרטת הזיכרון ליצחק רבין בתל אביב, עטיפות אלבומים של אריק אינשטיין ושלום חנוך – בהם "שבלול", "פוזי", "מחכים למשיח", "ארץ ישראל הישנה והטובה", "שירי ילדים", "ילדודס" ו"אריק אינשטיין שר סשה ארגוב", וכן של מתי כספי ("הפעמון"), השלושרים, המחזה "מלכת אמבטיה"; מיצג תוצרת הארץ במרכז סוזן דלל ועוד.
בשנת תשס"ב זכה טרטקובר בפרס ישראל בתחום האדריכלות והעיצוב. בנימוקי השופטים נכתב כי "טרטקובר, מבכירי המעצבים בישראל, יוצר את עבודותיו מתוך החוויה והמורשת הוויזואלית של הארץ מהתקופות שלפני הקמת המדינה ואחריה. צירופים ויזואליים, יחד עם ראייה מפוקחת, נותנים לעבודתו ייחודיות ואפיון מקומי מובהק הזוכה להוקרה גם בקהילה הבינלאומית של מעצבים בתחום התקשורת החזותית. טרטקובר הוא 'קומוניקטור' השם דגש על המילה ועל הטקסט, ובכך הוא מציין בהצלחה את חשיבות המילה הכתובה בתרבותנו". עוד צוינה השפתעו כמחנך וכיוצר המתבונן בסמלים מן העבד, וכחוקר ואוצר של אמני עיצוב ישראלי מדורות קודמים. "בפועלו זה הוא הפך לגורם חשוב בהנצחת המורשת הגרפית והעיצובית בישראל".
