חוץ משלישיית מה קשור, דוד שאול והתגלית החדשה, אין בו למעשה אף שחקן מקומי בולט – את שאר הדמויות מגלמים שחקנים יפנים. גם זה דבר חריג: כמעט לא זכורים לי סרטים ישראלים בהם לא היו תפקידים לשחקנים ישראלים מלבד לכוכבים הראשיים, וסוכנויות המשחק המקומיות נותרו כל כך מחוסרות עבודה. מעבר לטריוויה, זו מתגלה כמעלה של "לשחרר את שולי סאן" – בניגוד לקודמו, הוא נמנע מדמויות משנה מיותרות וקווי עלילה עודפים, והוא ממוקד ומהודק לאורך תשעים דקותיו. האמת שגם בהוליווד יכולים ללמוד מן הסרט הזה – הוא עשוי לעילא.

היתה לי הרבה ביקורת על הפרק הקודם (והקהל צפצף כרגיל על מה שכתבתי), אבל הסרט הזה טוב בהרבה. התסריט נהדר, עם לא מעט פנינים: למשל, מחווה ל"מרי פופינס", או סצינה בה אחד הגיבורים מזהה נינג'ה במטבח ומתריע על כך בפני חברו, החושב שהוא מדבר על המוצר החשמלי ואומר לו "יש נינג'ה במטבח? תכין צ'יפס"; או המעמד בו הגיבורים עורכים ברית מילה לאחד מאנשי היקוזה, ועושים זאת על פי כל כללי הטקס. שלישיית מה קשור נמצאים כאן בשיאם הקומי, והרגעים הללו קרעו אותי מצחוק.

ערכי ההפקה גבוהים, הבימוי מיומן וכל העשייה מלאה באהבה לקולנוע,. והכי חשוב: עם כל הכבוד, יפן היא מדינה מעניינת יותר מקולומביה, בה התרחש הסרט הקודם. יותר מזה, היא אחת מן המדינות הכי מיוחדות בעולם והתסריט מוציא את המיטב מן העושר התרבותי והטכנולוגי שלה. בקיצור, וברוח המניירות היפניות, נותר לי רק להשתחוות.

נכון, הסרט מציג את יפן בצורה סטריאוטיפית ומלאת קלישאות, אבל צפיתי לא מזמן ב"אבודים בטוקיו" המהולל והאמינו לי, הוא עושה אותו דבר בדיוק. הקומדיה הישראלית לא פוגענית בצורה יוצאת דופן. מה שכן, חבל שבדיוק כמו הסרט הקודם, גם כאן הגיבורים הישראלים משתבללים לתוך עצמם ולא לומדים שום דבר מן הארץ המארחת שלהם. בטח יש לנו משהו ללמוד מן היפנים – אבל לא לפי מותג "לשחרר את שולי", שהולך בעקבות האימרה המפורסמת – "באתי, ראיתי, צחקתי, ניצחתי, חזרתי".