לפני שמקימים "עיר הומניטרית" בעזה, שיזכרו את ההיסטוריה

השלטון הקולוניאלי האיטלקי התקשה במשך תקופה ארוכה לדכא את ההתקוממות במזרח לוב. אחרי שנים של ניסוי וטעייה החליט מפקד הצבא, הגנרל באדוליו, להפריד בין המורדים לבין האוכלוסייה הכפרית. תושבי האזור ההררי ממזרח לבנגאזי הצטוו לעזוב את בתיהם והועברו לכמה מחנות ריכוז, שהוקמו במיוחד לצורך זה, באזור שהיה תחת שליטה איטלקית מלאה. מעבר למטרה המוצהרת של בידוד הנהגת המורדים, הייתה להעברת האוכלוסייה הכפרית מטרה נסתרת – פינוי שטחים אותם יוכלו לנצל בעתיד מתיישבים איטלקיים.

התנאים במחנות היו קשים והסבל היה רב, אך מנקודת מבטו של באדוליו הם השיגו את מטרתם. בספטמבר 1931 ציוו השלטונות האיטלקים על כעשרים אלף תושבי מחנה הריכוז סולוק, דרומית לבנגאזי, להתייצב ברחבה מרכזית כדי לצפות בהוצאתו להורג של מנהיג המרד, עומר אל-מוכתאר, שנתפס זמן קצר קודם לכן. הסולידריות עם העם הלובי אמנם חצתה גבולות – הרחוב הראשי בעיר עזה נקרא על שמו של אל-מוכתאר – אך ההתקוממות גוועה. תושבי המחנות, שמספרם הדלדל בעקבות רעב ומחלות, שוחררו כעבור כמה שנים אבל ברוב המקרים לא הורשו לחזור לכפרים מהם באו. לקראת סוף העשור נשלחו עשרות אלפי מתיישבים מאיטליה לישובים חדשים בלוב.

ייתכן שיש גורמים בישראל שהיו חותמים על תוצאות דומות בעזה. לגורמים אלה רצוי להזכיר שהסיפור לא תם וההיסטוריה לא נעצרה בסוף שנות השלושים. איטליה איבדה את אחיזתה בלוב תוך שנים ספורות, במהלך מלחמת העולם השנייה. הישובים שהוקמו עבור המתיישבים האיטלקים נמחקו מהמפה. המשטר הפאשיסטי של בניטו מוסוליני, שעמד מאחורי דיכוי המרידה בלוב, הופל. מה שנותר הוא הכתם ההיסטורי של המחנות, שהמשיך לרחף מעל היחסים בין איטליה ולוב עשרות שנים לאחר מכן. מנהיג המרד עומר אל-מוכתאר נותר גיבור לאומי בארצו ודמותו מוסיפה להופיע כיום על שטרות של עשרה דינרים.

לפני שהוא מורה להקים את ה"עיר ההומניטרית" בדרום הרצועה, מוטב שהשר כ"ץ יתעמק בלקחי העבר. ההיסטוריה של המחנות שהקימה איטליה בלוב מספקת תובנות על הישגים צבאיים ופוליטיים קצרי טווח, שגורמים לסבל אדיר, נמחקים תוך זמן קצר אך מותירים מאחוריהם כתם בל ימחה.

הכותב הוא פרופסור להיסטוריה בינלאומית באוניברסיטת לידס באנגליה ועמית מחקר במכון "מיתווים"