
את יוצאת מהבית, החלטת לנסוע בתחבורה ציבורית היום כי למי יש כוח לנהוג בפקקים, ובדרך גם תוכלי לעבוד על המצגת שאת חייבת להכין היום לעבודה. את כבר בדרך לאוטובוס. הדלת נפתחת, את מתחילה לעלות ומתכננת לשבת במושב השלישי, זה שהוא קצת מוגבה וממש נוח לשבת שם ולעבוד, ופתאום את שומעת "לכי אחורה. אין כאן מקום לנשים". נבהלת מהמציאות שמכה בך בפנים.
זה לא תסריט תיאורטי אלא מציאות שמתרחשת כל הזמן ובכל מקום.
בישראל 2025, כשהמדינה ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים ומול איום ממשי על הדמוקרטיה, הדרת נשים הולכת ומתרחבת לקווי תחבורה ציבורית בערים רבות בישראל. אף אחת לא יכולה לומר – לי זה לא יקרה.
לפני כשני עשורים הגשתי עתירה לבג"ץ נגד "קווי המהדרין", אותם קווי אוטובוס שאסרו על נשים לשבת בחלק הקדמי של האוטובוס. בשנת 2011 בג"ץ החליט את מה שאמור היה להיות מובן מאליו במדינה יהודית ודמוקרטית – הפרדה מגדרית כפויה באוטובוסים אסורה וכל אחת יכולה לשבת היכן שהיא רוצה.
אבל למרות פסיקת בג"ץ, ולמרות תביעות רבות שהגשנו בשם נשים שנהגים המשיכו לשלוח אותם לאחור באוטובוס, תביעות שהתקבלו והנהגים חויבו לפצות את הנשים – המציאות היומיומית של נשים רבות בישראל ממשיכה להיות מציאות של הדרה, השפלה, דרישה להתכסות בטענה שהלבוש לא צנוע ואף מניעה פיזית מלעלות לאוטובוסים.
הנתונים שהגיעו למרכז הרפורמי לדת ומדינה מדאיגים: 130 תלונות על הדרת נשים בתחבורה הציבורית שהתקבלו ב-14 השנים האחרונות, כאשר מחצית מהן התקבלו רק בשלוש השנים האחרונות. זינוק חד שמתרחש בתקופה שבה מכהנת הממשלה הקיצונית והמיזוגנית ביותר בתולדות המדינה, שמבחינתה שוויון מגדרי אינו ערך אלא איום. לא במקרה ייצוג הנשים בממשלה הנוכחית הוא מהנמוכים בעולם המערבי.
Source link