את יוני להב המחזאי מעניין מאוד העולם של מכניקת הקוונטים, אבל כזכור תיאטרון נשען קודם כל על בנייה של דמויות עם מארג נפשי סבוך ועשיר. להב יודע לגעת במקומות הכואבים של הדמות הראשית ומצליח להחיות את עיקרון אי הוודאות כסוג של משל שחל על הגיבורים שהוא מציג על הבמה ואולי גם על חיינו כאן בכלל, אבל לא תמיד קל לעקוב אחרי שלל הדמויות שנכנסות ויוצאות מהבמה, ולכן לפעמים נשאר רק ה"שלד" של הרעיון הפילוסופי הפיוטי, ועבודת ה"השלמה" שנאלץ לעשות הצופה כדי לבנות את מלוא המורכבות של העולם שמוצג לפניו, הופכת למעט מכבידה, לפחות לגבי חלק מהצופים שישבו לידי בהצגה.

"ביער" היא כאמור יצירה של האמן עופר עמרם, שאין לה רפרנס תרבותי או היסטורי מובהק. זאת הצגת בובות למבוגרים ללא מילים, המספרת על איש זקן, החש כי חייו מגיעים אל קיצם, ופורש אל היער כדי למצוא מקום למות בו. שם הוא פוגש בנער, אשר גדל וחי שם מאז ומתמיד. אני לא בטוח עד כמה הסיפור עצמו עובר באופן בהיר וממוקד, אבל יש יופי חזותי רב בהצגה ובמפגש הטעון שהסמליות שלו חריפה וברורה – מפגש בין הארוס לטאנטוס, בין הקמילה וההתכלות לאפשרות של צמיחה והתחדשות, אור וחושך, קור וחום.

ונדמה שבאופן מכוון או לא, עובר איזה קו סמוי ועדין בין שלושת ההפקות שראיתי: איסאק באבל, שנלחם באמצעות השחקנים והבמאי להמשיך לקיים את יצירי רוחו בעולם של מלחמה ושל השתלטות אכזרית של שלטון טוטליטארי. הייזנברג, המדען הגרמני, שנושא על כתפיו גם את האשמה שהרעיונות שהוא פיתח, הביאו בין השאר ליצירת הפצצה האטומית שהחריבה את חייהם של אנשים רבים כל כך, והזקן של עופר עמרם שמנסה למצוא משמעות ויופי בתוך הקמילה וההתכלות.