למה מענק השיבה לתושבי היישובים האדומים הוא הכרח מוסרי

אלא שב-29 ביוני 2025 החליטה הממשלה, באישור טלפוני חפוז וללא דיון פומבי, לבטל את זכאותם של תושבי היישובים האדומים למענק השיבה. בכך, נשללה מהם זכות שהובטחה במפורש לאורך כל הדרך – במכתבים רשמיים, בהצהרות פומביות, בדיוני כנסת, ובדבריהם של נציגי המדינה – כולל מנהלת תקומה עצמה.

מעבר לפגיעה המהותית, ההחלטה יוצרת אבסורד תקציבי וחברתי: תושבים ששבו לבתיהם לאחר כמעט שנתיים לא יקבלו את התמיכה שניתנה לאחרים ששבו הרבה לפניהם. הם אלו שחוו את הפגיעה העמוקה ביותר, את הטראומה המתמשכת ביותר, והם אלו שנותרים כעת ללא תמריץ, בעוד שתמיכות ממשלתיות ממשיכות להינתן למי שנשאר בפתרונות זמניים מחוץ ליישוב.

מעבר להיבט ההצהרתי, מדובר בהפרה בוטה של ההתחייבות השלטונית. ההסתמכות של תושבים על המענק הייתה לא רק ציפייה מוסרית, אלא כלי ממשי לקבלת החלטות. שלילת המענק בדיעבד, ולאחר שהתושבים כבר חזרו, יוצרת תחושת בגידה, וממוטטת את האמון שבקושי רב החל להתגבש בינם לבין רשויות המדינה.

יתרה מכך, המדינה מאותתת בכך שלא כל הקורבנות שווים. מי שנפגע קשה יותר – נזנח יותר. זהו מסר הרסני לא רק לחבל תקומה, אלא לכל אזרח בישראל שצריך להאמין שביום פקודה המדינה תעמוד לצדו. טיעונים תקציביים, כביכול, אינם עומדים מול מסכת ההתחייבויות שניתנה, מול העובדה שהוקצה תקציב ייעודי לכך, ומול ההשלכות הציבוריות של ההחלטה.

זהו רגע קריטי: אם המדינה רוצה לשקם – היא חייבת להתחיל בלקיים. מענק השיבה הוא לא טובה. הוא לא מתנה. הוא מבחן לאמון. אם המדינה תיכשל בו – המחיר יהיה עמוק הרבה יותר ממיליון כזה או אחר.

הכותבת היא מנהלת קהילת נירים וחברת פורום הביתה