למה ישראל לא עושה את הצעד המתבקש נגד חמאס?

המלחמה בעזה איננה רק מלחמה של טנקים, מטוסים ולוחמים בשטח. זו מלחמה דו־ראשית: מלחמה מסורתית — ומלחמה תודעתית. בחזית אחת לוחמים חיילי צה"ל באומץ ובנחישות, בחזית השנייה – הרשתות החברתיות, אולפני החדשות, וערוצי הטלגרם הפכו לשדה קרב. ולצערנו, בזירה הזו, חמאס מפרק אותנו.

חמאס שולט בנרטיב. הם מצליחים להציג את עצמם כקורבן מול "המכונה הצבאית הישראלית", בזמן שהם אלה שביצעו טבח מזוויע באזרחים בשבת השחורה. הם משדרים סרטונים, מפיצים תמונות, מפעילים דעת קהל עולמית, ובמקביל משבשים את החוסן שלנו מבפנים.

העולם קונה את השקר. אלפי הפגנות נגד ישראל מתקיימות ברחבי אירופה וארה"ב, האו"ם מצביע נגדנו שוב ושוב, ודו"חות שקריים על "רצח עם" בעזה מופצים על ידי ארגונים בינלאומיים. ובאותו הזמן, חמאס מחזיק חטופים, משתמש באוכלוסייה כמגן אנושי ומאכיל את העולם בתעמולה ערוכה היטב.

אבל זו לא רק הזירה הבינלאומית. חמאס מנצח גם כאן, אצלנו.
הם יודעים ללחוץ בדיוק איפה שכואב. כל תמונה שמגיעה מעזה — בין אם אמיתית ובין אם מבוימת — מדליקה את הציבור הישראלי. הוויכוחים הפנימיים מתלהטים, האחדות מתערערת, והעורף נחלש. זה בדיוק מה שחמאס רוצה: פילוג, בלבול, שחיקה מבפנים.