למה הישראלים לא הגיעו לגליל בפסח?

ואיפה המדינה? נעדרת שוב. אין קמפיין, אין עידוד תיירות, אין תמיכה. עסקים שנאלצו לסגור את הדלתות, או סבלו מירידה חדה בעבודה, עדיין לא קיבלו את הפיצוי שמגיע להם. רבים מהם נאלצו לשכור את שירותיהם של עורכי דין כדי להתמודד עם מס רכוש, כי הרימו ידיים במאבק מולו. משרד התיירות ממשיך להתנהל כאילו המציאות לא השתנתה, כשהתיירנים בגליל נאבקים לשרוד. וזה לא רק סיפור של בתי מלון או אטרקציות. מדובר פה במשפחות, בפרנסה, בקיום.

מפעל הפיס, שהיה מלא בכוונות טובות, החליט לממן את הכניסה לאטרקציות בצפון כדי למשוך לשם מטיילים, מה שמשרדי הממשלה לא עשו. לחווה של "דוג סנטר", "המרכז למורשת הצ'רקסית", אמת המים ברגבה ו"בית זינאתי" צריך היה לתת כתף וטוב שכך, אבל למה להכניס לרשימה את אגמון החולה, שמורת תל דן, ציפורי ואולמות האבירים בעכו? הרי מטיילים יגיעו לשם בכל מקרה. אפשר היה להשקיע את הכסף החשוב הזה, באטרקציות קטנות שזקוקות לתמיכה. אבל זה מה שקורה כשאין יד מכוונת, אין אסטרטגיה וחשיבה יצירתית.

חזרנו הביתה מוקסמים מהגליל, אבל עצובים מהפער בין היופי המהפנט לבין השבר שמאחוריו, בין הנוף ששואב אותך פנימה, להרגשה של אורח באי בודד ונטוש, והדממה הזאת. הגליל זועק אבל אף אחד בממשלה לא שומע.