ספרות
לכבוד שבוע הספר: גל הספרים של נשות המילואימניקים ואנשי הקבע
Published
11 חודשים agoon
כשהחל הגיוס ההמוני בעקבות מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שלומית רחימי הייתה בביתה שבבית שמש. בזרועותיה היה תינוק בן יומו וסביבה ארבעה ילדים נוספים בגילי 11-3. בעלה הוקפץ לשירות מילואים, ושירת בארבעה סבבי לחימה. בין בקבוק לבכי, בין מיון תחפושות לפגישות זום עם יועצת בית הספר, רחימי הבחינה בקושי הולך ומחריף אצל בנם בן ה-3 כשאביו הלך, חזר ושוב הלך. מילים אישיות שמיועדות לילד אחד הפכו לספר הילדים פרי עטה, “עופר הגיבור".
“אנחנו מודים על הזכות להיות שותפים ולקחת חלק בשעות הגדולות של העם שלנו, אך גם מתמודדים עם האתגרים שזה מביא לבית, לילדים ולזוגיות", אמרה רחימי. “הילד הוא העופר שלי. ראיתי שהספר נתן מענה גם לאחים שלו, ולכן שמחתי להפיץ אותו לכל מי שהוא יכול לתת לו מענה. הוספנו בבית תפילה לאבא שישוב לשלום מההרים הגבוהים. המסר שהיה חשוב לי להעביר הוא שאומנם אבא הוא גיבור ועושה מעשה גדול וחשוב, אך לא פחות מכך, עופר הצעיר וכל העופרים שמחכים בבית הם גיבורים. ומגיעה להם על כך הערכה גדולה, מעצמם ומהסביבה".
במלחמה המתמשכת, נשים רבות שילדו, שהחזיקו את הבית, שנפרדו, מצאו את עצמן כותבות: ספרי ילדים, שירים, סיפורים, כולם מבוססים על הרגעים שלא נכנסים לחדשות, אבל טבועים עמוק בגוף ובנפש.
החיים על מסך מפוצל
אילה דקל (42) היא סופרת, ראש הישיבה החילונית של בינ"ה וחוקרת במכון הרטמן. דקל חיה במודיעין, אם לאביתר (15), בארי (13) ותבור (11). בן זוגה יצא למילואים בשבעה באוקטובר, ומאז שוהה רוב הזמן הרחק מהבית. דקל פתחה כבר מהיום הראשון צוהר לחיים בצילו של שירות מילואים מתמשך בזמן מלחמה. בטקסטים אישיים שפרסמה לאורך החודשים בדף הפייסבוק שלה היא תיעדה את הטלטלה, את הפחדים ואת הכוחות שנדרשים ממי שנשארת מאחור.
מתוך הרצף הזה צמח ספרה “עד שתחזור אליי" (הוצאת "התחנה"), רומן שנע בין שתי נקודות מבט, של גיא, לוחם מילואים, ושל בת זוגו רחלי, וחושף את הקשרים הדקים שנרקמים דווקא בתקופות של ריחוק, אי-ודאות וסכנה.
“הכתיבה שהיא כלי משמעותי עבורי ביום-יום הפכה לכלי חשוב עוד יותר במלחמה. כלי שדרכו אפשר לעבד את מה שקורה לנו, וגם לתת מקום וקול למה שנלחש בשקט מאחורי המדים, ובדרך כלל פחות מדובר", אמרה דקל. “אחד הדברים המשמעותיים שקרו לנו לאורך המילואים התרחש באפטר הראשון של בעלי, כשחזר מהלחימה בעזה בהפסקת האש הראשונה, כשחטופים שבו הביתה.
"הוא חזר ל-48 שעות. הוא הגיע בלילה, והדבר הראשון שעשה בבוקר היה לעלות על מדים ולקחת את המפתחות של האוטו כדי לנסוע לבקר פצועים של הגדוד בסורוקה. בלי לחשוב יותר מדי, באופן אינטואיטיבי לגמרי, אמרתי לו שאני באה איתו, ולקחתי ממנו את מפתחות האוטו כדי שלא ינהג מתוך עייפות. כל הדרך הוא סיפר וכל הדרך הקשבתי.
"אחרי שעה לפחות, כשהדמעות כבר זלגו על הלחיים שלי, הוא שאל אם להפסיק. אם זה קשה מדי. אבל אני אמרתי שאפילו אם זה קשה, אני צריכה לשמוע. כי אם אני רוצה להכיר אותו, אני צריכה גם להכיר את החיים שלו עכשיו. שם הבנתי בפעם הראשונה איזו תהום נפערת בינינו כשהוא שם ואני בבית, איך כל אחד מאיתנו חווה מציאות אחרת לגמרי בזמן הזה, ושהמשימה שלנו היא לחבר את שני הסיפורים יחד. לאפשר להם להתערבב זה בזה".
המשימה מלווה אותם עד היום. “זו הייתה הסיבה לכך שבחרתי לכתוב את הספר בשני קולות", דקל הסבירה. “הקול של גיא והקול של רחלי. הקול שלו והקול שלי. כדי לתת ביטוי לסיפורים השונים, להרגיש בגוף את הפער כשעוברים בינו לבינה. כשאנחנו במסך מפוצל, רגל אחת בתוך עזה ורגל שנייה בבית".
כשסיימה לכתוב הוא בדיוק חזר ממילואים. היא הניחה את המחשב הנייד על ברכיו וביקשה שיקרא. שיבדוק שלא עשתה טעויות מבצעיות: “במקום להתמקד בסיפור של גיא, הוא התמקד דווקא בסיפור של רחלי ושאל אותי שוב ושוב אם הדברים קרו ככה או אחרת. רק אז סוף-סוף הייתה הזדמנות שבה הוא היה יכול לרגע לדמיין את עצמו בנעליי ולראות גם מה עבר עליי ועל הילדים במלחמה".
כל פרק של רחלי נפתח בציטוט אותנטי מקבוצת הפייסבוק הפרטית של נשות המילואימניקים והקבע: “הקבוצה הזו הפכה למפלט בין כותלי הפייסבוק, מקום שבו אפשר לספר את הקשיים, הכאבים והמשברים שעוברים עלינו. כשכתבתי את הספר הבנתי שאני רוצה לתת קול לנשים נוספות. לנשות הקבוצה.
"קראתי הרבה מאוד פוסטים שנכתבו בה, ושלחתי בקשות לציטוט מתוך הפוסטים. חלק מהנשים מצוטטות בשמותיהן וחלק כאנונימיות. אבל אחד הדברים שהדהימו אותי זה כמה דמיון וחיבור יש בין החוויות השונות. בציטוטים ניכר שזו לא חוויה פרטית, אלא תופעה רחבה שנוגעת במשפחות רבות ומגוונות. משפחות המילואים".
“פעם גר כאן איש, והנוכחות שלו הייתה השגרה. עכשיו האיש הזה הוא אורח, יוצא ונכנס מהחיים שלנו. מביא איתו שמחה גדולה וגם לוקח אותה". זהו הטקסט הפותח את ספרה של דקל, שעליו חתומה תום שחר-זהרי (35) מנתניה, כותבת, עורכת תוכן ואשת תקשורת. שחר-זהרי היא אם לגיל (5 וחצי) וליולי (3). במלחמה הוציאה לאור בהוצאה עצמית את ספרי הילדים מסדרת “לגדול עם גילי" – “מי מנפח את הענבים" ו"מי איבד שן של כריש", שאיירה ליטל פאר. היא החלה לכתוב את הספרים כשבעלה הקצין נעדר מהבית במשך חודשים ארוכים.
בשבעה באוקטובר, בשעה אחת בצהריים, הוא כבר לא היה בבית, ולביקור ראשון הגיע רק אחרי 20 יום. בשבועות הראשונים הוא עוד שלח הודעה מדי ערב, רגע לפני השינה, לעדכן שהוא בסדר. ככל שהתגברה הלחימה, גם הרגע הזה, של הוודאות, נעלם.
אז היא התחילה לכתוב לו, וכשהדיאלוג הפך למונולוג, נולדו הספרים. כדי להרחיק את ילדיהם, גיל ויולי, מהמציאות האלימה, היא בחרה לספר להם סיפור בכל ערב. בזמן שכולם נצמדו למהדורות החדשות, היא ניסתה לשמר שגרה. “אנשים כתבו לי שהספרים החזירו אותם לרגעים של שקט", אמרה שחר-זהרי. “תזכורת שפעם, לפני הכול, היינו מסיימים יום עם סיפור טוב וילדים שמחייכים לפני השינה".
משהו להיאחז בו
הדס אלדד (41), סופרת ועורכת ספרים, נשואה ואם לשבעה, גרה ביישוב קדומים שבשומרון. בעלה גויס בשבעה באוקטובר. “הוא אבא מאוד נוכח, במיוחד בערבים. כשהוא יצא למילואים, כל שגרת ההרדמות נפלה עליי", שחזרה אלדד.
“ערב אחד ניסיתי לספר סיפור לילדים, וכשלא הצלחתי לסגור את העלילה, פשוט המשכתי להמציא. ככה נולד סיפור, ואז ספר. קראתי לו ‘שרשרת פנינים’. כשהגיע הסבב הרביעי, שלושה חודשים של מילואים, כולל ליל הסדר, כבר הייתי גמורה. במעגלי שיח עלה הקושי של נשות הגדוד להיות בלי הבעל בליל הסדר. חשבתי על ילדי המילואים, מה הם מרגישים, ואיך אני יכולה להקל עליהם ועלינו קצת.
"באותו יום עלה לי הרעיון לכתוב ספר ילדים על אבא במילואים בליל הסדר, ולחלק את הספר עם ערכה לחג לחיילי הגדוד. אבל מי יאייר? בעלי, שיודע קצת לצייר, הציע לנסות. הוא התחיל לשרבט סקיצות. ואז שוב יצא למילואים. בגדוד, בכל דקה פנויה, הוא היה שולף מחשב, מצייר רקעים, דמויות, צבעים. אני הייתי על ההערות. קראתי לספר ‘יהיה בסדר’. המסר היה ברור: אנחנו נעמוד בזה, גם בעורף. הספר חולק לחיילים והוצע למכירה ביישובים. הוא נחטף. התחושה הייתה שענינו על צורך אמיתי של הילדים, ושלנו".
הספר “אמא, עד מתי?" (הוצאת "עושים היסטוריה") שכתבה נגה הילה מותנה (38) ואיירה דבורה נצר גרינברג, מיועד לילדים ולילדות המתמודדים עם המציאות של שירות מילואים מתמשך של אחד ההורים. מותנה חיה בחדרה, היא אשת מילואימניק והם הורים לשלושה: איתי (11) יהלי (8) וליה (3 וחצי).
כילדה להורים גרושים מאז שהייתה בת 3, במשפחה מרובת אחים ואחיות, מותנה חיפשה דרכים להבין אנשים, מערכות יחסים ודרכי תקשורת. עם השנים בנתה סביב זה תחום עיסוק: ליווי משפחות, הדרכת הורים, ייעוץ זוגי ואימון אינטגרטיבי לילדים. השנה, כחלק מההתמודדות עם ימי מילואים ממושכים, היא בחרה לתעל את הידע שלה לכתיבה ולפיתוח משחקים המעודדים שיח רגשי ותוכנית לילדי מילואים וקבע שתיושם במוסדות חינוך כמעטפת תומכת.
“מהרגע שבעלי יצא מהבית ונשאבנו למציאות של אי-ודאות, הרגשתי מבולבלת מאוד וחיפשתי משהו להיאחז בו. כתיבה היא העוגן שלי. כתבתי את כל מה שאני מרגישה ואת כל מה שעובר עלינו כמשפחה, בשבוע הראשון של המלחמה. היה לי חשוב לעצור, להתבונן ולנסות להבין מה אנחנו עוברים כדי לקבל קצת בהירות.
"שמתי לב שכל מה שאני עוסקת בו בא לידי ביטוי בשיחות עם הילדים: שאלות, פחדים, קושי להירדם, געגוע, תחושת חוסר שליטה. התמודדנו בעזרת משחקים והומור, הסתכלנו על תמונות, תכננו תוכניות, והתמקדנו בראיית הטוב. קיבלנו תמיכה מהקהילה, מהשכונה, מהעיר, מהקבוצה של נשות המילואים והקבע, מארגון העוגן ומהמתנדבות".
בפרק “אמא רובוט", יהלי מתארת את אמה כמי שמתנהלת בצורה מכנית. בפרק אחר היא שואלת שוב ושוב מתי אבא יחזור, ואז עונה לעצמה ומבינה שהיא מחפשת תשובה אחרת מתוך תקווה. הפרק “בבית שלנו מותר להרגיש הכול" מתחיל בכך שליה הקטנה מחפשת את אבא, ויהלי שמה לב מה עובר על אמה.
“זה פרק על רגישות, אמפתיה ונרמול רגשי. אני חושבת שמאוד מעניין לחשוב עם עצמנו איך הילדים רואים אותנו מהצד, במיוחד במצבי קיצון מתמשכים כמשפחה, ואילו עוגנים כל אחד מאיתנו יכול לייצר כדי להתמודד. אני מאמינה שילדים רואים את המציאות בצורה יותר פשוטה, והמבוגרים לעיתים מסבכים.
"הייתי צריכה באותו הזמן נקודת מבט אופטימית של תקווה. כל רגע היה התמודדות, ואני בחרתי לתעד כדי להתחזק. כשסיימתי לכתוב, הבנתי שיש כאן סיפור בהמשכים עם מסר ברור: אין לנו שליטה על המציאות, אבל אנחנו יכולים לבחור במה להתמקד, ובכוחות שבתוכנו".
המילים שהן חיפשו
וְאִם אִֶשָּׁאֵר עֵרָה/ נֹגַהּ הילה מותנה
וְאִם אֶשָּׁאֵר עֵרָה
אוּלַי הַזְּמַן יַעֲבֹר
וְאָז בְּלִי שֶׁאָשִׂים לֵב,
אֵלַי אַתָּה כְּבָר תַּחֲזֹר
הַחַיִּים יַחְזְרוּ לְסִדְרָם,
כְּאִלּוּ לֹא קָרָה כָּאן כְּלוּם
נִשָּׁאֵר בַּחֲלוֹם יָשָׁן,
שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא נִרְצֶה לָקוּם
בְּעוֹלָם שִׁגְרָתִי וּפָשׁוּט
שָׁם הָיִינוּ מִשְׁפָּחָה רְגִילָה
לֹא הָיָה שׁוּם מַצָּב קִיצוֹנִי
לֹא הָיְתָה שָׁם בִּכְלָל מִלְחָמָה
לֹא הָיוּ חֲטוּפִים וְסִפּוּרִים כּוֹאֲבִים
לֹא הֻתְּרוּ לְפִרְסוּם חֲלָלִים
הָיִינוּ אֲנַחְנוּ, בְּשִׁגְרָה דֵּי פְּשׁוּטָה
יְלָדִים, עֲבוֹדָה, זוּגִיּוּת – מִשְׁפָּחָה
לֹא גַּעֲגוּעַ אוֹ חֲרָדָה
לֹא רֶגְרֶסְיָה מֵהַפְּרֵדָה.
וְאוּלַי אִם אֲחַכֶּה עֵרָה כָּל הַלַּיְלָה הַזְּמַן יַעֲבֹר לוֹ מַהֵר
וְאַתָּה שׁוּב תּוֹפִיעַ,
תַּחֲזֹר תְּחַבֵּק
וְכָל הַסִּיּוּט יִגָּמֵר
המלחמה הביאה את מותנה לפרסם גם שני ספרי שירה על הקשיים כאשת מילואימניק. בכל ערב היא כתבה שיר או שניים שהקדישה לרגש אחר. את הספר הראשון, “מחזיקה את הרוח", היא כתבה במהלך 145 ימי מילואים, ואת השני, “בין הסבבים", כתבה מרגע שבעלה השתחרר בתחילת מרץ.
“כל שיר תיאר את היום שלי, הקושי והטוב, רגעים של אופטימיות ותקווה", היא תיארה. “בדרך פלא הכול הגיע אליי בחרוזים. הכתיבה היא כלי תרפויטי שמחבר אותי לעצמי. היה בבית מתח מתמיד מהצו הבא. ככל שכתבתי ופרסמתי את השירים בקהילות סגורות של נשים כמוני, ‘נלחמות על הבית – פורום נשות המילואימניקים’ ו’נשות המילואים והקבע’, הבנתי כמה כל מה שאני חווה עובר על המון נשים שמרגישות כמוני.
"הידיעה הזאת נתנה לי תחושה שאני לא לבד ומתוך כך נוצרו אחוות נשים, תמיכה, ותחושות של חיבור, מהות ומשמעות. השירים נולדו ברגעים של שקט, כשכל מה שהיה במרחב הוא הרגשות שלי ואני. הדבר הכי מרגש הוא שכשאני משתפת את השירים בקהילות של נשים כמוני, הן אומרות שאלה בדיוק המילים שהן חיפשו לרגשות שלהן. זה מחזק אותי לדעת שזה נוגע, שזה עושה למישהי רגע פחות לבד".
את "צב קריאה" פרסמה רבקי הנדלר סבוביץ' לפני 20 שנה, אבל המלחמה הנוכחית הוציאה לצב שלה צו 8, והוא ראה אור בהוצאה מחודשת ("מדיה 10"). הנדלר סבוביץ' (50), מרפאה בעיסוק בתחום השיקום, כתבה אותו כשילדיה היו קטנים ובעלה נחום שירת במילואים. כיום הילדים כבר בוגרים: נועם (24), רוני ואסף (21) ושחר (12).
אבל כאמא למילואימניקית, אחות לשני מילואימניקים ודודה לשניים נוספים, כמעט שלא הייתה ברירה. “הספר נכתב מתוך ההתמודדות האישית שלי כאמא, אבל כבר אז הרגשתי שהוא יכול לעזור לעוד ילדים. כשפרצה המלחמה הנוכחית, הבנתי עד כמה חשוב שיהיה ספר שיכול להסביר לילדים מה קורה סביבם ולתת לגיטימציה לכל התחושות שהם חווים", היא אמרה.
מאז שיצא לאור שוב, לפני כחודש, הספר התקבל באהדה רבה: “גננות אמרו שהוא מעודד שיח רגשי. ילדי המילואימניקים במשפחה הקרובה קראו אותו, הזדהו עם הדמות, ואמרו שזה עוזר להם להבין ולקבל את המצב. עצם הידיעה שמה שאני מרגיש זה בסדר, שיש עוד ילדים כמוני, כבר מפחית חרדה ועוזר להרגיש נורמלי בתוך מציאות לא נורמלית".
אלישבע ארליך-היימן, עובדת סוציאלית קלינית, היא מנהלת התחום הרגשי בפורום נשות המילואימניקים. “אני רואה שלוש סיבות מרכזיות לכך שנשות מילואימניקים מוצאות עצמן כותבות ומספרות את סיפוריהן בעקבות המלחמה", היא אמרה. “ראשית, קיים צורך עמוק לספר החוצה ולתת עדות – אנשים שעוברים חוויות קשות מגלים צורך לתת קול לחוויות שלהם ולהפוך אותן לחלק מרצף החיים. ואצל בנות זוג של מילואימניקים, החלק שמבקש עדות והכרה לחוויות שהן לעיתים קרובות שקופות מקבל תוקף מיוחד.
"שנית, יצירה היא דרך לעבד חוויות קשות ולהתמודד איתן, ולעיתים גם לצמוח מהן. ושלישית, לפעמים דרך ההתמודדות היא לתת משמעות. אצל אחת זה לספר כדי להזכיר לאחרות שהן לא לבד, ואצל אחרת זה להנכיח עדות היסטורית חשובה".
You may like
ספרות
"איתן פרום": היום כבר לא מתים מאהבה (אבל מה זה סובלים!)
Published
10 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
"שמעתי את הסיפור, במקוטע, מפי אנשים שונים, וכאשר יקרה לרוב במקרים כאלה, בכל פעם היה זה סיפור אחר".
אם משפט הפתיחה הזה לא נראה לכם כטוען לכתר אחד ממשפטי הפתיחה (לספר) הטובים ביותר בכל הזמנים, קבלו את פסקת ההמשך.
"אם מכירים אתם את סטרקפילד, מסצ'וסטס, מכירים אתם את סניף הדואר. ואם מכירים אתם את סניף הדואר, בוודאי ראיתם את איתן פרום נוסע לשם במעלה הדרך, שומט את המושכות על גבו הקעור של סוסו הערמוני ומשתרך לו על מדרכת הלבנים אל שדרת העמודים הלבנה: ובוודאי שאלתם מיהו".
מושלם, מה יש לומר. כך מכניסה אותנו אדית וורטון בנובלה שלה מ־1911 אל עובי הקורה ותופסת את השור בקרניו עוד לפני שיצאנו לדרך. אנחנו שבויים מיידיים שלה ושל הסיפור, שאותו מוביל מספר ששמו אינו ידוע, והוא עד אקראי – שמלקט ונעזר בהשלמות מאחרים – לטרגדיה המתגלגלת של איתן פרום, גיבור ספרותי יוצא דופן בפני עצמו.
וכך אנו זוכים לא רק בהוצאה מחודשת בעברית של יצירה ספרותית נפלאה ומתורגמת היטב (בידי טל ניצן־קרן, שעשתה זאת ב־1998, וגם הוסיפה אחרית דבר מעניינת; ובזכותה התוודעתי לראשונה למילה "קרפיף", שפירושה שטח מגודר המיועד לאחסון, בעיקר של תוצרת חקלאית), אלא גם לסדנת כתיבה של ממש, בהובלת מאסטרית עילאית.
פרום נדמה למספר כאיש זקן ("הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהינום!"), אך לתדהמתו מתברר שפרום רק בן 52. ואף שאיננו "אלא חורבת אדם", פרום (שאותו אגב גילם בעיבוד הקולנועי משנת 1983 ליאם ניסן) מצטייר בעיני המספר כדמות הבולטת ביותר בעיירה. "הייתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שרשרת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור…".
המספר צולל לחידת חייו של פרום, שאותו מציגים יודעי דבר כקורבן "ההתרסקות", בה"א הידיעה, שאירעה לפני 24 שנים. פרום חלם, כמעט כמו כל תושבי המקום, לברוח הרחק מסטרקפילד (הבדיונית) שכוחת האל ומצומצמת האופק, שבה קיים "ניגוד בין חיות האקלים וחוסר החיים של הקהילה", והחורף הקשה מתורגם למצור ממשי בן שישה חודשים, ללא אור שמש ("כשנטו סופות פברואר את אוהליהן הלבנים מעל העיירה האדוקה וחיל הפרשים הפראי של רוחות מרס הסתער מטה לעזרתן").
"מי שיש לו שכל מסתלק מפה בדרך כלל", אומר אחד התושבים. לפרום אולי היה שכל, אבל זה לא הספיק. הוא היה זקוק גם למזל, אבל המזל היחיד שרדף אותו היה מזל רע ומר.
"העניינים לא כל כך הצליחו לו", מסכם בפשטות אחד ממכריו. "החווה הזאתי של פרום, תמיד היא הייתה ריקה כמו קערת חלב אחרי ביקור של החתול (…). בהתחלה אבא שלו חטף בעיטה פעם כשהוא אסף את החציר, והשכל נדפק לו, והוא התחיל לפזר כסף כמו שכומר מפזר דרשות, עד שהוא מת. אחר־כך אמא שלו נהייתה משונה, והיא נסחבה כמה שנים חלשלושה כמו איזה תינוקת. ואשתו זינה, היא תמיד הייתה אלופת המחוז בריצה לרופא. מחלות וצרות: זה מה שמילא את הצלחת של איתן, מאז שהוא טעם את המנה הראשונה".
מצד אחד עוני עיקש ומתמיד (בקושי יש כסף לחימום בחורף), מצד שני נישואים אומללים וחסרי אהבה לאותה זינה (ככל הנראה היפוכונדרית וחולה מדומה), הממררת את חייו בעצם קיומה (מאחרית הדבר עולה כי היחסים האלה מרפררים לנישואי "מאסר העולם" של וורטון עצמה לבעלה המבוגר, החולה והמעורער).
קרן האור היחידה, המבליחה כתאונה מגומגמת בעולמו של פרום, היא מאטי, בת דודתה הצעירה ומלאת החיים של זינה, שמצטרפת אליהם כעוזרת בית (כושלת), ופרום מתאהב בה עד כלות.
רוב הסיפור מובא במבט לאחור, כלומר לפני "ההתרסקות", כשלפרום עדיין היו און פיזי, עלומים (אם כי כבר בגיל 28 התנהג כמבוגר בהרבה) ותקווה לעתיד טוב יותר. חרף רגשי האשמה שלו וצייתנותו/כניעתו הטבעית למוסכמות חברתיות, הוא כמעט מסוגל לדמיין את עצמו משאיר את זינה מאחור ופותח דף חדש עם מאטי, שנוטה לשתף פעולה עם חלומותיו.
עד שמהלך טרגי בכל קנה מידה של טרגדיה תופס מהירות חסרת שליטה, והפנטזיה הופכת לסיוט. פרום חי את כל חייו במדרון חלקלק, והמדרון הזה נמשך לאין קץ גם בקפיצה המבעיתה אל ההווה.
העוצמה של "איתן פרום" (שבין היתר עובד גם ליצירת בלט ששמה "עיוורון שלג", אבל ניחן באיכויות של אופרה קלאסית) אינה נופלת מזו של הגדולות בטרגדיות היווניות. האלים אולי לא קיללו את איתן פרום, אבל הגורל כאמור התאכזר אליו מרגע הולדתו, וממש נהנה להתעלל בו, וסופו היה כתוב על הקיר מאז ומתמיד.
לסבל נולד, ומכיוון שסיכוייו להאריך ימים גבוהים בהחלט, הוא נידון לעוד עשרות שנים של סבל מזוקק. הנחמה קצרת המועד שהעניקה לו מאטי – כרעיון וכאישה – היא בדיוק זו שחרצה את אובדנו. גאולתו הפוטנציאלית הייתה לחורבנו בפועל. סבלו מוכפל עשרות מונים רק מפני שהעז לקוות לטוב, או להאמין ש"מגיע לו" ולו קורטוב של טוב, ועל כך נענש.
למרבה האירוניה, פרום ומאטי – בפרץ של ייאוש רומנטי היאה לסרט אילם של גרטה גרבו – בחרו מלכתחילה בסוף טרגי, אבל לא ידעו שתוצאת בחירתם תהיה טרגית פי כמה וכמה. מה שמבטל את השאלה עתיקת היומין – בחירה או גורל; כלומר, אפשר לבחור, אבל אי אפשר לברוח מהגורל.
לפעמים מוות הוא אכן האופציה המועדפת, אבל גם למות צריך לדעת, ולא כל אחד זוכה לחסד הזה. ולפעמים, למרבה האימה, ההבדל בין החיים והמוות כמעט שאינו מורגש, וכמו שמישהי בעיירה מעירה, "איך שהם עכשיו, אני לא רואה הבדל גדול בין הפרומים שלמעלה בחווה ובין הפרומים שלמטה בבית הקברות".
וכאן אפשר רק לרמוז שגם משפטי הסיום של הנובלה יכולים לשמש ללימוד כתיבה, ולהתחרות על תואר הנעילה המוצלחת ביותר מאז ומעולם של יצירה ספרותית. גיבורי הסיפור מפסידים, אבל הקוראים מרוויחים בגדול. צדק נחפש במקומות אחרים.
יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום-יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את הבית (עוזרת), ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה. יוני "הרץ" הרצברג היה מכונת הנאה, לא עבודה. ולכן החיים שלו השתפרו פלאים מאז שנויה נכנסה אליהם ובעיקר אל דירתו.
אבל לא היה לו זמן להמשיך לחשוב על זה עכשיו. עכשיו הוא כבר שכח בכלל על מה חשב. צליל אזעקה קיצר את הזרמים במוחו ואלה התחדשו במשימה: לרדת למקלט. הוא התנדנד לאחור בשביל תנופה קלה והחל לקום מהשזלונג הנמוך בפינת הסלון ופנה לכיוון הדלת. אה, רגע, לא, המכנסיים שלו. דבר ראשון הוא יצטרך את המכנסיים שלו.
ביום הראשון של המלחמה, באזעקה הראשונה, הוא התעורר בבוקר ומעד החוצה מהדירה כשהוא לובש רק תחתוני בוקסר, צמודים, קצרים ואדומים – פשוט בליל חמישי הם חזרו מחופשה בברצלונה ונויה הפעילה מכונה עם כל התחתונים וזה מה שנשאר. כשנכנס, אחרון, למקלט, הפך הבניין בן שלוש הקומות בגבעתיים ליחיד במרכז שבו השאלות שעלו לא היו "מה לעזאזל הם יורים עכשיו?", אלא "מה לעזאזל אתה לובש?".
אלה היו המבטים: דירה 1, הליבוביצ'ים, זוג בשנות השבעים לחייהם, בעברם היו שניהם שופטים, באיזו ערכאה הרצברג ב-6:50 בבוקר לא זכר, אף כי הם סיפרו לו באריכות לפחות פעם בחודש, בשנתיים ומשהו שבהן גר בבניין. היא, שולמית ליבוביץ', במבט "תמיד ידעתי שאתה שייגעץ", הוא, זאב, במבט "לא האמנתי שאני עוד יכול שוב להיות מאוכזב ממך, אבל הנה אני שוב מאוכזב ממך". זה היה המבט הקבוע שיוני קיבל מזאב ליבוביץ' מאז הפעם השנייה שנתקלו.
מיד לאחר מכן מר ליבוביץ' העביר את המבט המשקף את דעתו על יוני אל דיירי הדירה מתחתיו, מספר 2. משהו תבור, אם יחידנית לילדה יחידה, בגיל בין שש לתשע כזה, שביום-יום יוני היה מאוד נחמד אליהן, ובערבים בכל פעם שהתקשרה לבקש שינמיך את הקול כי לילדה קשה להירדם עשה זאת מיד. אפילו שב-Call of Duty: Modern Warfare החדש, מצב "לילה" במגבר הקול הורס לחלוטין את כל הבולטות החודרנית של הירי לעומת השקט הסביבתי. ועכשיו התבורית הסתכלה עליו כאילו הבעיה הגדולה היא שהוא נמצא כאן בתחתונים, ולא שמישהו, איפשהו, משום מה, יורה עליהם. כאילו שהוא, יוני הרצברג, עשה אי פעם משהו רע למישהו אחר.
ואז נויה, המלאכית הזאת, נכנסה בינו לבינן עם בקבוק מי עדן ביד אחת ושרוול כוסות פלסטיק פתוח ביד השנייה, ואמרה לילדה שהכול בסדר, שאנחנו מאוד מוגנים ובטוחים פה, ושעוד מעט נוכל לחזור הביתה, ושאלה את האמא אם הן רוצות לשתות קצת מים קרים.
בסדר, יוני הרצברג חשב – או אולי, ברגע הקודם למחשבה הזאת כבר הבחין, לפתע, שהוא מאוד, מאוד עייף, רואה מעט מעורפל ומתחיל לכאוב לו הראש. הוא חשב על זה ששתה אלכוהול עד אמצע הלילה, טוניק פיבר טרי וג'ין יפני שקרא עליו ביקורות וקנה בדיוטי פרי של ברצלונה, שילוו סרט ישן של רוברט אלדריץ' שמצא מזמן ב-VOD. ואחרי הסרט הוא התמזמז עם טוויטר איזו שעה, שעה וחצי לפני שהלך לישון עם עוד ג'ין וטוניק.
אבל עדיין, איך, עד שהוא יצא מהבית וירד קומה וסיים את המסדרון הקצר שמוביל למחסן המשותף – נכון, זהו המקלט של הבניין – כולם כבר היו שם, ונויה הספיקה ללבוש שמלת בית פרחונית וחיוך קטן, לעבור במקרר ולהוציא ממנו בקבוק, ולהביא גם את מארז כוסות הפלסטיק שחיכה ברווח בינו ובין המזווה לפיקניק שעד כה לא הגיע, אבל כנראה שגם זאת הזדמנות.
האזעקה העירה אותו, עם הקול של נויה שכבר התיישבה במיטה ואמרה לו "יוני, אתה שומע? בוא". והוא שמע ובא, מהר ככל יכולתו, בתחתונים. בהתחלה לכיוון הדלת, ואז בחזרה לחדר למצוא את הכפכפים, ואז בחזרה לכיוון המקלט בתחתונים ובכפכפים (להיות עירום במקלט זה דבר אחד, להיות יחף על הרצפה הזאת שמי יודע איזו חולדה משתמשת בה כשירותים, ומתי בפעם האחרונה מישהו שטף אותה, זה כבר דבר אחר לגמרי).
מה שכן, נויה היתה יחפה. הוא רשם לעצמו להזכיר לה לשטוף רגליים ברגע שנכנסים הביתה. זה היה כשעוד הניח שכל הסיפור פה הוא איזה חמאסניק אחד, שהתיישב על איזה כפתור אחד בטעות. או אולי אחד החליט לשגע קצת את ביבי עם טילים, או שהתעצבן על המפקד שלו, אז ירה כדי לשגע אותו. או איזה חמאסניק, אבל מארגון אחר בשם אחר, החליט לירות עלינו כדי לסבך את חמאס המקורי – ובקיצור, כל הסיפור תיכף ייגמר.
יוני נכנס לטוויטר וניסה למצוא דיווחים על מה באמת קורה, ולדווח לאלפיים ושלוש מאות העוקבים שלו משהו ישיר מהמקלט בגבעתיים. הוא חשב שוודאי כרגע מרבית בעלי חשבונות הטוויטר שם בחוץ נמצאים באחד, לפחות, משני המצבים שהוא נמצא בהם: להבין מה קורה; לחשוב על דעה מתאימה (או סביר יותר, בדיחה). הוא הקליד "הקפצת אמת, 7 שניות חשבתם על דעה". הוא התבונן קצת בפוסט הלבן ברובו והחליט לצרף גיף – אתם תקראו לזה ג'יף – ומצא אחד של בחור שמוער משינה והוא עדיין ישנוני וממצמץ.
בסוף בכל מקרה לא היתה קליטה בחדר המבוטן. עוד כמה שעות יתחילו להופיע הדיווחים על האסון, והיה ברור שהעניין הולך למלחמה, וכולם היו גם שבורים וגם איתנים כולל יוני הרצברג, שכמעט לא חשב על מה זה אומר לגבי לכלוך מהמקלט שנויה תביא הביתה, ומתי המנקה תבוא. וכשחשב, ידע שזה לא מה שחשוב עכשיו.
עירום ברובו בחדר מלא אנשים, כמו בסיוט על חזרה לבית הספר. לפחות הוא דווקא שמר על עצמו, לאחרונה, מבחינה גופנית. כבר קרוב לשנה שהרצברג הקפיד לשתות אלכוהול רק בערבי סוף השבוע – טוב, ובאירועים – ולהתאמן לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבוע, בין שבמכון הכושר או סתם כדורגל בשכונה. והיו לו בסך הכול גנים של אתלט, ברמה המחוזית, והוא היה בסך הכול בן שלושים.
אז הוא לא היה נבוך בגוף שלו, ויכול להיות שהעירום החלקי שלו לא היה מפריע לו בכלל, אלמלא היו אלה דווקא התחתונים האדומים ההדוקים. ואלמלא נראה, בניגוד חד אליו, שכל שאר דיירי הבניין כן הספיקו לפחות לעבור מול הראי, למצער, אם לא קיבלו הודעה מוקדמת מחמאס על המתקפה והלכו לישון על בגדים מלאים. האמת, בליבוביצ'ים הוא קצת חשד.
קומה אחת, הקומה שלו, היו יותר בעדו. דירה 3, הפנחסובים, המשפחה שגרה מולו ומול נויה, הצטופפו עתה בעמידה בפינה הרחוקה של החדר מתחת למנורת נאון תקולה. האבא, ירון, מלך: כמעט לא מוציא מילה מהפה, אף פעם לא הזמין את יוני אליו, או גרוע מכך את עצמו אליהם. זה נגמר ביניהם תמיד ב"היי, מה המצב, ראית מנצ'סטר?" או איזה "כן, אה?". יחסי שכנות למופת, אם תשאלו את יוני הרצברג, וכולם צריכים ללמוד מהם.
את הבן הגדול של פנחסוב, אלעד בן השבע-עשרה – הכי גבוה בבניין – הוא תפס לילה אחד לפני כמה שבועות שתוי מתחת לבית. יוני חשב אם לספר להורים שלו, אבל החליט מיד להימנע מהתחבטות בשאלה המוסרית – אם זאת הלשנה, ויותר מכך, אם זה עושה אותו מלשין, ועל כן לא מגניב. הרי גם הוא היה בן שבע-עשרה כשלראשונה הקיא את נשמתו אחרי שהשתכר.
על כן הדבר הנכון לעשות היה להתנהג כאילו הוא כלל לא שם לב שהנער שיכור. מה שהיה לא כל כך פשוט, בהתחשב בכך שהנער עסק בלסיים להקיא, על פני המרצפת הציבורית האחרונה במדרכה לפני שהלכלוך הפך לבעיה של מישהו מהבניין שלהם, את מה שנראה כמו שלוש הארוחות האחרונות שהוא אכל, ושהוא אחז כדי להתאזן בחומת האבן הנמוכה שחצצה בין הבניין למדרכה, ושעליה שכב על צידו בקבוק של ג'וני אדום.
אבל הרצברג המתין בסבלנות באפלה מתחת לעץ שנויה קראה לו פיקוס, עוד דקה, עד שהשתיין הצעיר הזדקף, ואז המשיך ללכת רגיל ונופף לו לשלום בלבביות כשחלף על פניו. נכון, זה היה אולי קצת מוזר, כי בכל מקרה אחר הבחור היה מקבל אולי הנהון קל, ובשעה הזאת של הלילה גם לא בטוח – אבל גם לא מאוד משנה, ולא נראה לו שאלעד יזכור משהו מכל זה.
עתה, בכל מקרה, אלעד, וירון, והאישה של ירון, אפרת – בעצמה, בעצם, בכותונת לילה, לא לא-סקסית – והנה גם הבן הקטן, שגם לו יש שם, אף לא אחד מהם העיף מבט שני בבוקסרים האדומים הצמודים שלבש. אפשר להעריך בני אדם שמתעסקים בשלהם.
דירה 4 זאת סבתא גילה. ותיקת הבניין. קשישה נמרצת, אחזה את כלב הפודל הקטן שלה, וגם היא לא הביטה ביוני בכלל, אבל הוא הבחין שכן בנויה. במבט של הבנה. עם מה היא צריכה להתמודד.
והנה הבומים של כיפת ברזל. והנה שלושה-ארבעה אנשים אומרים, "אלה היו הבומים של כיפת ברזל". "אלה היו הבומים של כיפת ברזל", יוני מלמל. דירה 5 זה הם.
ואז קומה שתיים, העליונה: דירה 6 ריקה בשיפוצים, ודירה 7, האחרונה – איך יכול להיות שגם הם הגיעו כל כך מהר? הוא אפילו לא ראה אותם יורדים – זוג פנסיונרים שעבר לגור בבניין אחריהם, והוא לא ידע עליהם כמעט כלום חוץ מאיפה גרו ואיך נראו (היא, גבוהה וזקופה, גם בגיל שבעים, שערה צבוע בבלונד, הוא, מבוגר רגיל). לשניהם היה מבט שאמר שהם לא מתרגשים וכבר ראו הכול. נראה שהוא כוון כלפי המלחמה וגם כלפי התחתונים.
מאז עבר כשבוע. וכעת יוני הרצברג היה שוב במקלט, שנראה סביר הרבה יותר, ובכל אופן מסודר בהרבה. הוציאו ממנו את ההליכון המאובק, את הארונית המאובקת, את שישה או שבעה זוגות האופניים, תקינים או לא, כולל את של נויה, ואת שני הקורקינטים הממונעים, כולל את שלו. נויה, לפני שהיא נסעה, דאגה לשטוף את הרצפה ולפרוש את המחצלת שלהם. כמו כוסות הפלסטיק, זאת נועדה לפיקניקים אבל מתברר שמתאימה גם למלחמות, ומסתבר שאלה הן אירועים יותר תכופים בחייהם המשותפים – עם כל זה, עכשיו כשיוני חשב על כך, שהם הכירו במהלך שומר חומות.
מסביב היו גם שבעה-שמונה כיסאות שונים: פלסטיק, עץ, במאי, ים. במרכז היה שולחן עץ כבד עגול שמישהו דאג להוריד, ועליו כמה משחקי קלפים ופאזלים.
אם תהיה מלחמת עולם, ולא יהיה אפשר לצאת מהמקלט עשור, יוני הרצברג לא התכוון לגעת במשחקי קלפים ובפאזלים. ואז, על רקע קולות הפיצוצים (זה כיפת ברזל) יוני הרצברג שם לב למשהו נוסף: הוא היחיד פה. בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, שבוע ויומיים במציאות, אם כי נויה אמרה שמרגיש כאילו עברו חודשים: הוא היה לבד במקלט. איפה לעזאזל כולם? לאן יש להם ללכת באמצע שדה קרב? מה יכול להיות יותר דחוף מלשמור על החיים שלהם עכשיו?
הוא נזכר במעומעם שרונית תבור – רונית! ככה קוראים לאם היחידנית מקומת קרקע – אמרה לו משהו על כך שאולי תיסע לגור קצת עם אחותה בנתניה. אוקיי, זה מסביר לגביה. אבל המקלט היה ריק לחלוטין. יוני היה יכול ללבוש חוטיני נצנצים ואף אחד לא היה שם לשקשק קלות בראשו. איפה הפנחסובים, עובדים? אבל הבנים שלהם? אלעד נהפך אלכוהוליסט אולי?
יוני הרצברג התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. כל הכבוד, חשב, למי שפעם בשנות השבעים החליט לבנות בכל בניין מקלט. הוא הניח שהבניין שלו הוא משנות השבעים, אם כי שופץ לאחרונה והדירה שלו שופצה לפני שנה וחצי. הבניין הזה בכל מקרה היה הרבה יותר מבוגר ממנו, והוא תמיד הכיר אותו כבניין של סבתא וסבא שלו. הוא חשב שוודאי ברוב המדינות אין מקלטים ברוב הבניינים. אוקיי, אולי אצל שכנות של גרמניה יש. עכשיו הוא אהב את זה שיש לו מקלט בבניין. כל הכבוד לפעם.
ליד דלת הפלדה הכבדה הסתובב ונתן עוד חצי מבט פנימה. אפילו הליבוביצ'ים לא צצו. וזאת היתה אחת התכונות הבולטות של הליבוביצ'ים, שהם צצו. מוזר.
הרצברג היה טוב מאוד בבילויים. אם מישהו היה צריך המלצה על מסעדה – אם היה לך ערב פנוי והיית רוצה לבלות אותו בלי דאגות אצל חבר, עם בירה מצוינת וקנביס משובח, וקונסולת משחקים חדישה מחוברת למערכת קולנוע ביתי ענקית – הרצברג כנראה היה הבחירה הראשונה שלך. פוסט קצר וקולע בול בטוויטר? סטורי ויראלי בלי מאמץ באינסטגרם? הרצברג. רעיונות למתנות, חוץ מאשר לילדים, הוא. ובדיחות? לא היו הרבה מצחיקים ממנו. לא באופן חובב בכל מקרה. אבל מלחמה היתה בדיוק בצד השני של הסקאלה מיוני הרצברג.
הרומן "הרצברג" ראה אור בהוצאת שתיים
ספרות
לא צריך לצעוק: ככה משתמשים נכון בסימן הפיסוק הפופולרי
Published
10 חודשים agoon
יולי 24, 2025
הכפלת אותיות וסימנים בהודעות כתובות היא לא רק אמצעי של משתמשי טיקטוק ואינסטגרם – כל מי שגדל בשלב כזה או אחר עם האינטרנט, מחשבים וסמארטפונים מצא את עצמו כותב שורת צחוק אין סופית שכולה מורכבת מאות אחת שחוזרת על עצמה, או החליט להדגיש רגש מסוים עם הרבה סימני קריאה. יש תורה שלמה מאחורי הדרך שבה אנחנו משתמשים באותיות וסימנים כדי להביע את עצמנו היטב בכתיבה – אבל לא בזה נתעסק הפעם.
לפעמים אנחנו משתמשים בהרבה נקודות בסוף משפט כדי להביע המשכיות, תהייה או מסתורין, כמות נאה של סימני שאלה כדי להביע שוק, והרבה סימני קריאה כדי להעביר את המסר שאתם מתפוצצים מהתרגשות או כשרוצים שהצד השני יבין שאתם מדברים על נושא חשוב במיוחד. אם שאלתם את עצמכם אי פעם כמה זה "יותר מדי" סימני פיסוק במשפט, יש מי שאמונים לעשות סדר בדברים – האקדמיה ללשון העברית.
האקדמיה קבעה תקנות גם בנושא הזה, והן פשוטות למדי: מבחינה סגנונית מומלץ להשתמש בסימן קריאה אחד בלבד, גם אם יש לכם הודעה ממש חשובה או שההתרגשות שלכם לא יודעת גבולות. עם זאת, באקדמיה מסתייגים ואומרים שבכללי הפיסוק לא מוזכר רצף של סימני קריאה, ולא נקבעו כללים רשמיים לרצף כזה – ככה שבינינו, אף אחד לא יכול לטעון נגדכם אם תחליטו להשתמש בכמות גדולה יותר.
עוד ציינה האקדמיה כי היא ממליצה להשתמש בשלושה סימני פיסוק להדגשה יתרה ולא יותר, אבל שוב – מדובר בהמלצה בלבד, וזה מגיע מהמוסד שלא נתן חלופה עברית למילה 'אקדמיה', והחליט בשנת 2021 שהמין הדקדוקי של גרב הוא זכר ונקבה (ולא זכר בלבד) בגלל לחץ חברתי.
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
תקיפות צה"ל באיראן לאחר הארכת האולטימטום של דונלד טראמפ
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
תקיפות צה"ל באיראן לאחר הארכת האולטימטום של דונלד טראמפ
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
