לישי מירן לביא: הניצחון האמיתי רק שאחרון החטופים יחזור

עמרי מירן, בן 48, נחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ נחל עוז, לעיני לישי ושתי בנותיהן הקטנות – רוני, שבקיץ תהיה בת 4, ועלמא בת השנתיים, שלא ראתה את אביה מאז שהייתה בת חצי שנה. ההחלטה הראשונה שלישי קיבלה אחרי שפונתה עם הבנות מנחל עוז לקיבוץ כרמים, הייתה לשמור עליהן נקיות – ולהילחם. "הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו זה להחליט שהילדות שלי לא ילכו לישון מלוכלכות. כמה שהן היו עייפות ורצוצות וגמורות מהיום הזה, לקחתי את עלמא וקילחתי אותה – להוריד ממנה את הבגד גוף, שכל הלכלוך וכל הסירחון של היום הזה ייעלם. כמובן שהוא לא באמת יכול להיעלם, אבל שהיא תהיה נקייה פיזית. ולהיכנס עם רוני לאמבטיה ולשיר איתה ולצחוק איתה, כי אמא פה. והבנתי שזה הרגע שהחלטתי שאני נאבקת, שאני לא צוללת, שאני לא מנסה אפילו לחשוב מה אני עברתי באותו היום. ואני עכשיו נאבקת על הילדות שלי, על החיים שלהן, על החיים שלנו, על הערכים שגדלתי עליהם – ועל להחזיר את עומרי".

מירן לביא לא העלתה על דעתה שהמאבק שלה להשבת עמרי ייקח כל כך הרבה זמן, ולאיזו שגרת משפחה חסרה ונוראית היא תצטרך להתרגל. "רוני ועלמא מניעות אותי. אני צריכה לקום בבוקר, ולחייך, ולתת להן שגרה – כמה שיותר, והיא שגרה נוראית, לא שגרה אמיתית. זו שגרה של לדעת שהן יקומו בבוקר וישאלו אותי אם אבא חוזר היום. זו שגרה שאני יודעת שכשמסתיים יום, רוני תטיח בי: 'גם היום לא הצלחת להחזיר את אבא'. 'ולמה את נוסעת? ומתי אבא חוזר? ואני רוצה את אבא, ואני רוצה להראות לו שאני גדולה'. רוני כבר גדולה – בסוף יולי תהיה בת ארבע. אבא לא פה כבר כמעט שנתיים. אז יש גם להכיל את הכעס שלה על הסיטואציה, ולהכיל גם את הכעס שלה על עומרי, ולחזור בריפיט כל הזמן – שאבא אוהב אותה ואבא רוצה להיות פה. וזה באמת נכון. אני בטוחה, וגם באיזשהו מקום יודעת, שעומרי מחזיק מעמד ושורד הרבה בזכות זה שהוא יודע ששתי הילדות שלו בחיים – והוא צריך לחזור אליהן".