לטור הזה אין ברירה. הוא יתמקד בשקרי נתניהו

עכשיו, מה שנשאר לנו לבדוק זה מי נתן את ההוראה. מי אחראי על הדירקטיבה הזו? מי גרם לצה"ל להירקב בתוכה? מי הביא איתו את התבוסתנות הזו, שמתירה לאויבינו להרים את ראשם ולבנות לנו מפלצות טרור צבאיות על הגדר, תוך שאנחנו מרכינים ראש, מתכנסים בתוך עצמנו, מורידים פרופיל ומשתדלים להיראות שוחרי שלום. זוכרים מי?

לא צריך זיכרון משוכלל כדי לזכור. האיש הזה, התבוסתן, הפחדן, הרופס, מכהן כראש ממשלת ישראל כבר למעלה מ-17 שנה. הרבה-הרבה יותר מכל קודמיו. הוא זה שהנחיל את המורשת הזו. רוח המפקד שלו היא שבראה את הדירקטיבה. צה"ל כפוף למרותה של הממשלה, באמצעות הקבינט. סקירה הסטורית קצרה אחר כל שנותיו של נתניהו, עד הטבח, מעלה ממצאים ברורים: בכל פעם שהתגרו בנוו, שתקפו אותנו, שקמו עלינו, הוא עשה בדיוק את אותו הדבר: נאם, איים, הזהיר והתקפל. כל המבצעים בעזה היו מבצעי תבוסה. בלי פעולה קרקעית, בלי כניסה לעזה, בלי הכרעת חמאס. בצפון, אותו דבר, רק חמור הרבה יותר. וגם לפני 2009, בקדנציה הראשונה שלו בשנות התשעים, זה היה דפוס ההתנהגות. זה היה החזון. כשפרצו מהומות אחרי פתיחת מנהרת הכותל, הוא מיהר להתקפל ורץ לוושינגטון לחבק את ערפאת. במקום לחתור למגע, כפי שאמור לעשות מנהיג ימין אמיתי, האיש הזה חתר כל חייו לבריחה.

כשזה המצב וזו האווירה לאורך כל כך הרבה שנים, זה מחלחל למטה. לדרגים הצבאיים. זה הופך להיות דפוס ההתנהגות הקבוע. האינסטינקט הטבעי. ולכן, בסופו של התהליך, אתה מגלה צבא שהדבר הכי חשוב לו זה למנוע מיסקלקולציה. רק במקום השני ניצבת המטרה העיקרית שלו, שזה להגן על אזרחי מדינת ישראל.

ולכן, זו הדירקטיבה וכולה שייכת רק לאדם אחד. בנימין נתניהו. ולכן, הוא מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית. הרי בסוף כל דיון עם ראשי הצבא או זרועות הבטחון, מופיעה אותה דירקטיבה של "הדרג המדיני": להמשיך את מדיניות ההכלה, הדה-אקסלציה, ההיזהרות ממיסקלקולציה, השימוש ב"מקלות וגזרים", השמירה על היחסים הטובים עם קטאר, כדי שלא ייפסק, חלילה, זרם הכסף הקטארי. זוהי דירקטיבה של תבוסה שרשומה כולה, מאה אחוזים ממנה, על שמו של מחריב המדינה. היא רשומה כל בפרוטוקולים. בסיכומי הדיונים. ב"הוראות הדרג המדיני". הוא לא יוכל לברוח ממנה. גם אם יעכב את ועדת החקירה, בסוף היא בוא תבוא. והם היא לא תהיה ממלכתית, היא תהיה הסטורית. אבל היא תהיה מסיבה פשוטה: זו האמת.