היו עוד רגעים מרגשים במיוחד במהלך המבצע, וסא"ל ע' נזכר באחד מהם דווקא בשיא הפעולה: "לשלוט בכטמ"ם שמרחף מעל טהראן, ובאור יום, זה עשה לי משהו. אתה יודע שהם שומעים למטה את הזמזום. ואז, מעל זה, אתה מקבל מידע מתקשורת גלויה באיראן – מישהו בטהראן צילם את הכטמ"ם שלנו מהקרקע. באור יום. זו עוצמה".

אבל מעל כל רגעי ההתרגשות, מתנשאת מול עיניו תמונה אחת חזקה ומובהקת: הפצצה מושלמת של אחד הטילים המסוכנים ביותר שברשות איראן – חורמשהר-4 (המוכר גם בשם "חיידר"). זהו טיל קרקע-קרקע עצום, בעל טווח של למעלה מ-1,500 ק"מ, שמסוגל לשאת ראש קרב במשקל של 1,500 ק"ג – פי שלושה מהטילים ששוגרו לעבר ישראל – ועם יכולת נשיאה של ראש קרב גרעיני.

"זה הטיל הכי גדול שלהם. פשוט תקענו לו את הצורה", הוא מתאר. "ואז אתה רואה את כל האיראנים בורחים מהאתר, ואין יותר אתר. ובאותו יום, הבת שלי, בת חמש, אמרה לי: 'היום לא היה צבע אדום'".

בתוך קרון ההפעלה התרחש רגע נוסף שלא יישכח: "מילואימניק מהצוות, טייס קרב לשעבר, נולד עשרה ימים אחרי תחילת מלחמת ששת הימים. מאז שסיים קורס טיס, הוא השתתף בכל מערכות צה"ל. הוא שנים רבות במערך הכטמ"מ, ממש מיום הקמתו. בשבוע שעבר, במהלך תחקיר, הוא אמר לי: 'זה היה השיא של הקריירה המקצועית והמבצעית שלי בכל החיים'".

סא"ל ע' שיתף גם ברגע אישי נוסף: "אחד המובילים הוותיקים בטייסת, בערך בגילי, שלח לי ווטסאפ אחרי גיחה. הוא כתב: 'תשמע, לא תקפתי אפילו פעם אחת וזו הייתה הגיחה הכי מאתגרת שהייתה לי אי פעם'. זה מדגיש את המורכבות של כל גיחה. חלק מהיתרונות שלנו במערך הכטמ"מ הוא שניתן לקחת איתנו יותר סיכון, והצליחו לשלב אותנו בתכנונים כאלה, שאפשרו לזהות מראש אם קיימים איומים אוויריים, ולהקטין את הסיכון ככל האפשר. זה מה שאני יכול להגיד".