לחות'ים לא אכפת מנמלים שהופצצו – ונתב"ג עדיין תחת איום

מאז אוקטובר 2023 קשרו החות'ים את גורלם עם הפלסטינים והמלחמה בעזה. למעט הפסקות האש של הסכמי שחרור החטופים אנו עדים לרצף של עשרות רבות של שיגורי טילים ומאות כלי טיס בלתי מאויישים.

עוד בתקופת ממשל ביידן הוקם כוח משימה ימי-בינלאומי, תחילתו באוריינטציה הגנתית ומהר גם התקפית, ולאחרונה למעלה מחודש וחצי לתוך כהונת ממשל טראמפ מערכה אווירית אגרסיבית, רציפה ומתוקשרת שהסתיימה בהכרזה חד-צדדית של הנשיא טראמפ על כך שהחות'ים הודיעו שיפסיקו לאיים על תנועת כלי השיט האמריקאים ובכך "הסתיימה ההתקפה בנצחון".

לישראל אינטרס מובהק שהטיפול באיום החות'י, כ-2000 קילומטר מישראל, ובעת שאנו מנהלים מלחמה רב-זירתית יובל על ידי האמריקנים וקואליציה בינלאומית, אך כאן עובר קו דק בין הכלה והבלגה לבין תגובה והרתעה. כשלון היירוט של הטיל במרחב נתב"ג לפני כשבועיים ממחיש את "מרחב הפעולה", עת נאלצה ישראל להגיב לאותה פגיעה. אילולא אותה פגיעה במרחב נתב"ג ייתכן וישראל היתה ממשיכה להכיל ולהבליג ודוחה את הצורך לתקוף.

ישראל כמו ארצות הברית יודעת כי ארגון טרור סמי-מדינתי כמו החות'ים אי אפשר לנצח (מושג שלא בטוח שביררנו והגדרנו ומכאן שלא ניתן להשיג) בתקיפות אוויריות, לא בחודש וחצי של מערכה אווירית ולא ב-10 תקיפות שביצעה ישראל ב-19 חודשים. בתקיפות אוויריות בלבד לא מנצחים מלחמות ומערכות צבאיות, בוודאי לא ארגוני טרור במרחק כה רב.