לזכור זה לא מספיק. צריך גם לבנות

בכל שנה, ביום השואה, אני מוצא את עצמי שואל את אותה שאלה: איך מדברים על השואה עם הילדים של היום?

ילדים שגדלים בעולם שבו הכל מהיר, קל לעיכול, קצר ושטוח: עידן של טיקטוק, נטפליקס, גיימינג ורילס. איך אפשר להסביר להם את הבלתי נתפס? איך מעבירים להם לא רק את זוועות השואה, אלא גם את המשמעות, כך שזה יישאר בלב ולא רק בראש?

השנה השאלה קיבלה עבורי משמעות אישית במיוחד. כשאעמוד בטקס הממלכתי ביד ושם ואניח את זר הסוכנות היהודית, אחשוב על סבתא שלי, שושנה מיכאליס לבית גסטרן ז"ל , ילדה בת 9 שניצלה מהתופת יחד עם אחותה הקטנה, לילה תבל"א, והן לבד בעולם. במהלך המלחמה הן הוסתרו בבית יתומים בפולין, נאלצו למחוק כל סימן לזהותן היהודית, להעמיד פני נוצריות. הן הלכו לכנסייה אבל בליבן שמרו על מה שגדלו עליו בבית. עד שיום אחד אחד הן שמעו שיחה מפתיעה בבית היתומים, היו אלו אנשי הסוכנות היהודית ששוחחו ביניהם על נרות שבת בכדי לרמוז לכל נצר יהודי שהם הגיעו להצילם, וזה עבד, סבתא שושנה מצאה את האומץ להודות בפניהם לראשונה: "אנחנו יהודיות."

הדרך שלהן לארץ ישראל לא הייתה פשוטה. סבתא שלי, בגיל 12, יחד עם אחותה לילה, עברו תלאות וייסורים, עד שלבסוף עלו ארצה במבצע "ילדי טהרן" ביוזמת הסוכנות היהודית עם מאות ילדים, אחרי מסע מפרך. עם השנים, הפכה לדמות מעוררת השראה: היא התנדבה, הייתה משפחת אומנה לילדים, והקדישה את חייה לעזור לזולת. היא שמרה על זיכרונותיה הכואבים, אך הפכה לאישה של חום, נתינה ורוח תושייה, שעזרה לבנות את עתידם של רבים אחרים.