במדינת ישראל אין רגע אחד של שקט בשנתיים האחרונות. בכל פעם שנדמה שחזית אחת נסגרת, השנייה נפתחת בעוצמה. התחלנו בעזה ונשארנו שם, ובמקביל המשכנו ללבנון, עברנו לתימן, הגענו לאיראן, ומדי פעם המשכנו להכות בחיזבאללה בכל פעם שהרים ראש. עכשיו נוספה גם סוריה לחגיגה.

השבוע, אחרי שכבר כמעט פרץ פסטיבל האחווה על שם אל־ג'ולאני, הרוצח האכזר שהפך לג'נטלמן בחליפה, שוב נפתחה החזית הסורית במפתיע, כשישראל יצאה להגן על הדרוזים מפני הטבח הנורא שמבצעים בהם חייליו של יונת השלום המזוקנת. צה"ל, שנכנס כבר בפעם הרביעית לאותם אזורי לחימה בעזה, ושוב השיג שליטה ברצועה בפעם המי־יודע־כמה, נאלץ להפנות כוחות ללחימה בגזרת דמשק החדשה־ישנה.

הסבבים הבלתי נגמרים האלה עולים לנו הרבה מאוד כסף. וסכומי העתק שמשלמת מדינת ישראל כדי לשמור על נוכחות צבאית באזור מטרידים מאוד את משרד האוצר – ובצדק, לנוכח הקופה הציבורית הריקה. וכך, מיד אחרי מלחמת 12 הימים, ובעוד הכוחות משתלטים מחדש על עזה, ביקשה מערכת הביטחון מהאוצר תוספת תקציב של 58 מיליארד שקל בשנתיים — 28 מיליארד השנה ו־30 מיליארד ב־2026 – כדי לממן חימושים, רכש נשק, הארכת שירות מילואים וסדיר, גיוס חיילים חרדים והקמת אוגדות חדשות.

במשרד האוצר התנגדו לכך בתוקף, בטענה שמדובר בבקשה בלתי סבירה כל עוד לא יתבצע שם שינוי עמוק, כיוון שתקציב הביטחון מתנהל באופן עצמאי, לא שקוף ולא מבוקר, באופן שמסכן את השליטה הכוללת של המדינה בניהול התקציב הציבורי. מבחינתם האשם העיקרי הוא מנהל הרכש, זה שמנהל את ההתקשרויות הרב־שנתיות.

בעוד כל משרדי הממשלה כפופים למגבלה הקובעת שאינם יכולים להתחייב לעסקאות עתידיות מעבר למסגרת שאושרה להם, מערכת הביטחון עוקפת את המגבלה הזו בפועל. כך נוצרות התחייבויות רכש בהיקפים עודפים של מיליארדי שקלים, מתוך הנחה שלא כולן ימומשו. טוענים שם שלמרות שיש חשב מטעם האוצר בתוך משרד הביטחון, הוא מקבל את חוזי הרכש רק בשלב הסופי, וכשמדובר למשל ברכש חיוני של מיירטים, תחמושת או טנקים הוא אינו יכול לסרב, וכך הופך לחותמת גומי.

בתום משא ומתן עם אגף התקציבים באוצר, שלווה בבליץ תקשורתי מדויק נגד מערכת הביטחון, סוכם שתוספת התקציב תהיה של 42 מיליארד שקל, ומתוכם 27 מיליארד השנה. הסיכום הזריז לא פורסם כיוון שלא יצא לפועל. הסיבה היא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבאופן חריג בחר לעצור את התוספת לתקציב הביטחון, התערב והביע את רצונו להגדיל אותו עוד יותר ולכלול בו גם רכיבי התעצמות.

העמדה של ראש הממשלה הפתיעה את האוצר ואת מערכת הביטחון. הצדדים הסכימו שהדיון על התעצמות צריך להידחות ולהיעשות באופן מסודר, לאור השינויים הדרמטיים במפת האיומים על ישראל. מבחינת משרד האוצר, הסכום של 42 מיליארד שקל הוא תוספת התקציב הסופית לשנתיים הקרובות. מבחינת משרד הביטחון זהו רק סכום המינימום, שעליו יוסיפו רכיבי התעצמות, או "בט"ש מוגבר" – כינוי להמשך הלחימה בעזה. מערכת הביטחון סימנה מינימום של 42 מיליארד שקל, ומפה היא מתכוונת רק לעלות.

הכוונה לקצץ בתקציב הביטחון מוציאה מדעתו את תא"ל (במיל') רו"ח ראם עמינח. "כשמשרד הביטחון מבקש כסף לשכר או לפנסיות זה עניין אחד, אבל כשהוא מבקש כסף לצרכים ביטחוניים קריטיים זה עניין אחר לגמרי", אומר הדירקטור במכון לביטחון לאומי INSS, לשעבר חבר בפורום מטכ"ל ובהנהלת משרד הביטחון, שכיהן בתפקיד היועץ הכספי לרמטכ"ל, ראש אגף התקציבים של משרד הביטחון וראש המערך הכלכלי של צה"ל.

"לזה קוראים קונספציה: כשהאוצר חושב שהוא יודע להגיד מהם האיומים ואם מישהו מורתע או לא מורתע. אנחנו באמת רוצים עוד פעם 7 באוקטובר? כשמשרד הביטחון מבקש 60 מיליארד שקלים כדי להשלים מלאים, שיביאו אותו למצב של 6 באוקטובר, זה כבר לא עניין של משרד הביטחון ומשרד האוצר. זה עניין של הציבור כולו, של מי שריבונות יהודית חשובה לו. יש לי שתי ילדות, אני לא מוכן לסכן אותן. צריך להשלים את החוסרים באופן מיידי, כדי שניתן יהיה להתמודד עם האיומים הבאים.

“הסיכום שאליו הגיעו, לכאורה, משרד הביטחון והאוצר, נכפה על משרד הביטחון. וגם אם הוא לא נכפה עליו, זה לא מעניין אותי. אני רוצה להיות מוכן. אם הם רוצים לשלוח פנימה חיילים עם פומות בנות 30, שיהיו בריאים. אני מבין שרוצים לקצץ כסף, אבל אי אפשר להחתים את חשב משרד הביטחון על כל פגז.

“במבצע צוק איתן מיכל עבאדי הייתה החשבת הכללית באוצר ואני היועץ הכלכלי לרמטכ"ל. אמרתי לה אז: 'מיכל, אנחנו חברים, אני לא מסתיר כלום. קחי בן אדם שלך, שישב אצלנו יחד עם אנשיי, ונספור את ההוצאות יחד', וככה היה. ואז היא עברה על הנתונים, ואמרה לי שמשהו לא מסתדר. גילינו שהיה יום אחד שצרכנו תחמושת פי שמונה מביום רגיל. גם אני לא הבנתי איך יכול להיות שהוצאנו ביום אחד 400 מיליון דולר על תחמושת. התברר שזה היה ביום שבו נחטפו החיילים בעזה. צה"ל ירה את כל מה שעמד לרשותו כדי לחסום את החטיפה.

תשאלו האם החתמתי על זה את החשב? ממש לא. קוראים לזה כלכלת חימושים. הבנו אז שמצד אחד הצבא לא סופר את החימושים, אבל מהצד השני הרמטכ"ל וסגן הרמטכ"ל מוטרדים מהמלאי, כי רוצים להיות מוכנים אם יקרה משהו נוסף בלבנון או במקום אחר, ואז הם חוסכים בתחמושת. כך נוצרת כלכלת חימושים שמאזנת את עצמה כספית. רק כדי לסבר את האוזן: במלחמה מול איראן הוצאנו ב־12 ימים 20 מיליארד שקלים. באוצר לא מצליחים להכיל את זה, כי הסכום גדול על הקופה.

"אני יכול להבין את האוצר. זאת תופעה מוכרת. כשמישהו חייב לך כסף ואין לו, הוא מתחיל לחפש הסברים למה הוא לא צריך לשלם. ובמקרה שלנו לא צריך להיות כלכלן גדול כדי להבין מה הם עוברים. אם יגיע שוב אירוע כמו זה שחיסלו אותנו ושחטו אותנו, זה בלתי נסבל. אסור לנו להגיע לשם".

יכול להיות שפשוט אין לנו תקציב ואין לנו ברירה.

"אם האזרחים היו מבינים את משמעות הקיצוץ בתקציב הביטחון, שהוא התפשרות על הביטחון שלנו, הם היו מאוד מודאגים. בצוק איתן הכניסו את גולני בנגמ"ש אלומיניום לעזה, כזה שכדור מנק"ל יכול לחדור אותו — זה כי היו 10,000 כלים כאלו ו־100 נמרים ממוגנים, במקום שהמספרים יהיו הפוכים. אנחנו מייצרים בערך 25 טנקי מרכבה 4 בשנה. סטלין ייצר במלחמת העולם השנייה 2,500 טנקי T-34 בחודש. אנחנו דנים על שלוש צוללות, כשהגרמנים השיקו בשנים מסוימות יותר מאחת ליום. עד כדי כך אנחנו על הקצה.

“האוצר מדבר על התייעלות. האם אפשר לעשות התייעלות ב־60 מיליארד שקל? בשוליים. התקציב המקורי של משרד הביטחון ל־2025 היה 135 מיליארד שקל, כי הנחת התקציב הייתה שהמלחמה מסתיימת בינואר, וזה היה לפני מרכבות גדעון ואיראן. שנה קודם הוא עמד על 160 מיליארד. זה לא פרופורציונלי.

“ראש הממשלה נהג בחוכמה כשעצר את הקיצוץ בתקציב. הוא מבין שלא מדובר כאן במשרד האוצר מול משרד הביטחון, אלא במשרד האוצר מול ביטחון תושבי מדינת ישראל. וראש הממשלה גם חווה על בשרו במלחמת חרבות ברזל את המשמעות של מלאים מקוצצים. הוא מבין את המשמעויות של כלכלת חימושים כשאתה קצר בחימושים וכל מיני מדינות מודיעות לך שהן עוצרות אספקות".

מנגד, באוצר דוחים את הטענות של עמינח, ודבקים בעמדתם שהתוספת התקציבית שיקבל משרד הביטחון אמורה להספיק לצרכיו: "בניגוד למה שמשתמע, לא בוצע כל קיצוץ בתקציב הביטחון – אלא להפך", אומרים גורמים באוצר. "בהתאם להבנות בין הדרג המדיני לבין משרד האוצר, משרד הביטחון קיבל תוספת תקציבית משמעותית מעבר לתקציב המקורי לשנת 2025, כולל תקצוב ייעודי להשלמת מלאים.

"מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, והתגובה התקציבית נבנתה מתוך אחריות – גם לצרכים הביטחוניים וגם ליציבות הפיסקלית של המדינה. לא מדובר ב‘משרד האוצר מול הביטחון', אלא בשותפות בין זרועות הממשלה במציאת האיזונים הנכונים. "חשב משרד הביטחון לא חותם 'על כל פגז' — אלו אמירות מטעות ודמגוגיות. כחלק מהשותפות הזו אנו מצפים ממשרד הביטחון להקפיד על שימוש יעיל ויעד ממוקד של המשאבים הלאומיים, כולל באנשי המילואים שהוא גורע מהמשק פעמים רבות ללא הצדקה.

"הציבור הישראלי מצפה מאיתנו להבטיח גם ביטחון לאומי וגם ביטחון כלכלי", מסכמים שם. "דווקא מאדם שמתיימר להבין משהו בכלכלה היינו מצפים להבין שנגד יותר תקציבים לביטחון עומדים בהכרח פחות תקציבים לחינוך, רווחה, תחבורה ובריאות, גירעון גבוה יותר והוצאות ריבית גבוהות יותר"