"לה בוהם" בתל אביב – מופת, דווקא בגלל הפשטות

"בגיל עשרים, זה היה הזמן של הבוהמה שלי", כתב שארל אזנבור בשירו המפורסם "לה בוהם" ב-1965. האודה לבוהמיינים של אזנבור אמנם נכתבה בפריז, אבל במשך שנים היא זכתה למקום של כבוד בתל אביב. בשבוע שעבר עברתי בדרך לאופרה "לה בוהם" ליד כיכר החטופים, והרגשתי כיצד זמן הובמה שלנו הולך ומתפוגג. צעירים שעסוקים במאבק כדי להחזיר את אחיהם – צעירים בעצמם – מתוך השאול העזתי. צעירים, וגם צעירים הרבה פחות, שנאלצים לצאת שוב להילחם על המדינה היחידה שיש להם. צעירים מוכשרים שתורמים את האמנות שלהם למען החיים עצמם. ואז, לשעתיים וחצי, התנתקתי מכל זה, ונכנסתי לבית האופרה.

זה היה יום שישי, יומיים לפני הפרמיירה הרשמית של "לה בוהם", וזכיתי לצפות במה שמכונה "הקאסט המשני" – אם כי לא היה בו דבר משני. להיפך, היה זה אנסמבל מרהיב ובינלאומי להפליא. פאבל פטרוב מבלארוס, טנור בעל נוכחות מרשימה וקול מדהים, היה הגילום המושלם של רודולפו וללא ספק הכוכב הבולט של הערב. לצדו, סופיה פומינה הרוסיה שרה בקול צלול כבדולח את תפקיד מימי, בעוד הבריטון הישראלי עודד רייך הפיח חיים בדמותו של מרצ'לו. לאורה אולואה הקובנית פשוט השתלטה על הבמה בכל פעם שהופיעה כמוזטה, כשהיא מלווה בג'וליאן ון מלארטס, בריטון יליד ניו זילנד, ואלכסיי בירקוס, זמר בס אימתני מבלארוס.

כל זאת בליווי התזמורת הסימפונית ראשון לציון המדויקת להפליא בניצוחו של קרלו מונטנארו, טוסקני במקורו, ממש כמו פוצ'יני עצמו. אנסמבל בינלאומי שלם על במה אחת בתל אביב. וכך, בלב המזרח התיכון, התרחש מפגש בין-תרבותי שהוא מעבר לליברטו עצמו: תזמורת ישראלית, עם סולנים מרוסיה, בלארוס, קובה וניו זילנד מבצעים יצירה איטלקית המבוססת על רומן צרפתי, העוסק בחיי הבוהמיינים בפריז של המאה ה-19.