להרוג מילים זה כמו להרוג חפים מפשע: לצנזר את הצנזורים

אחד מערכי היסוד של כל משטר דמוקרטי הוא חופש הביטוי, הכרוך בחירות המחשבה והמצפון. זה לא סלוגן, זה מבנה עומק. בלי חופש לחשוב אחרת, אין שיח ציבורי אמיתי. בלי חופש לומר את אשר על הלב או המצפון, אין פוליטיקה מוסרית. בלי מרחב שבו המילים יכולות להתעמת, להתווכח ולערער לא תיתכן חברה חיה. רק קונכייה סגורה, רק הד שמזין את עצמו.

אבל כאשר חופש הביטוי נחנק בחדרי צנזורה, כאשר הוויכוח מוכחש מראש, וכאשר מחשבה חורגת מתוייגת כ"איום" אז אור היום הופך לאפל. ושמי עננת הצנזורה מסתירים את אור הדמוקרטיה והחירויות. זו אינה מליצה. זו מציאות מדאיגה שמתרחבת מול עינינו כמעט מבלי שנבחין בכך, מבלי שנילחם כנגדה.

מקובל היה לחשוב שהצנזורה בישראל, חריגה ככל שתהיה, פועלת להגנה על סודות ביטחוניים. לא עוד. יותר ויותר היא משמשת להגנה על תודעה אחת, צרה. היא לא שומרת על הגבול אלא על הגבלות השיח. לא מגינה על חיי חיילים אלא על התועמלנים ושקרני התעמולה הממשלתיים.

חברה בריאה לא צריכה הגנה מפני רעיונות. היא זקוקה לעמידות מולם. היא חייבת שיח ביקורתי. לעומתה, דווקא חברה שחיה כל הזמן על חרבה, שאינה מכירה שפה אחרת זולת הכוח, נבהלת מכל מילה אחרת. היא רגילה להכות, לא להקשיב. ובמקום לנהל קרב טיעונים היא מוחקת מאמרים.
כך נוצר שיבוש מוסרי עמוק: במקום לשאול את עצמנו האם יש אמת בדברים, אנחנו שואלים האם מותר בכלל לומר אותם. זו אינה צנזורה זו חרדה. זו אינה זהירות ביטחונית זו עדות לרפיון מוסרי, לפחד עמוק מהאחר, מהאחרת, מהקול הלא צפוי.