להיות ישראלי בחו"ל ולשמוע: "מה יהיה עם נתניהו הזה?"

בכל מקום בעולם השאלה הראשונה ששואלים אותך בכל שיחה היא מאין אתה. אני תמיד עונה שאני מישראל. כך ברחוב, בכדורגל, בתיאטרון, במסעדה, במונית ובמלון.

בחודשים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר הייתה תחושה עזה של חיבוק, של רחמים כלפי המדינה שלנו בגלל הטבח הנוראי שעוללו לה המחבלים המתועבים של חמאס. הייתה תחושה שהעולם לצידנו. עד כמה שזה נשמע אולי מפתיע, היחס הזה המשיך לאורך חודשים רבים, וגם כאשר רבים ממנהיגי אירופה והעולם החופשי די התהפכו עלינו, הציבור, העם שלהם, ברחוב, נשאר לצידנו. הוכחה ניצחת לכך השתקפה באירווויזיון של אשתקד וגם של השנה, כאשר השופטים הרשמיים – שכולם יודעים מי הם והם יודעים שהם עלולים לחטוף קללות ברשתות החברתיות, לא הצביעו עבורנו, עשו פוליטיקה פחדנית במקום אמנות טהורה, והצבעת הציבור הייתה הפוכה באופן גורף. ניכר שאם ההצבעה הייתה רק של קהל צופי האירוויזיון, גם עדן גולן וגם יובל רפאל היו זוכות במקום הראשון, ובצדק.

מאז "מבצע מרכבות גדעון" שהחל יום לפני האירווויזיון האחרון ועדיין לא השפיע על דעת הקהל העולמית, הכל השתנה. את הדברים החמורים, המבישים, הפוגעים וההזויים שאמר יאיר גולן על חיילי צה"ל, יש להוקיע בכל לשון, שכן אין בעולם צבא מוסרי יותר מצה"ל שלנו. אבל – כולנו חייבים לדעת שבהיעדר הסברה ישראלית, מה שרואים בעולם אלו בעיקר תמונות זוועה מעזה שהופכות אותה – את ארץ הטרור המתועבת, לטובה, ואותנו לרעים. לך תסביר שאירופה חיה בעולם הפוך. אגב, אני מניח שאין קשר, אך מנחש שבמוחם של רבים עלתה תהייה האם שמו של מבצע "מרכבות גדעון" הוא חלק מההסכם הקואליציוני בין נתניהו לבין השותף החדש יחסית שלו, זה שבגללו מצליחה ממשלת האסון הזו לשרוד, זה שאמר שהוא לא זיג זג ולא יו יו כשהצהיר שלא יצטרף לנתניהו, ומאז – כנראה כדאי לבדוק אם האף שלו נותר באותו אורך כשהיה.