לב אמיץ: כשתרגול גופני מחולל שינוי עמוק בנפש

אחד המטופלים הראשונים של פרידמן היה נער בן 14 שסבל מחרדה חברתית עמוקה. כל מפגש עם בני גילו גרר אצלו לתגובות פיזיולוגיות חריפות – דופק מואץ, בחילות, רעד. לדבר הוא לא הצליח. ליצור קשר – בלתי אפשרי.

העבודה החלה ממש מהבסיס: תרגילים גופניים פשוטים, שאינם דורשים תקשורת. בהמשך שולבו תרגילים בזוגות ומשחקי קבוצה, שהציבו את הנער באינטראקציות נשלטות, תוך כדי ליווי רגשי בעזרת טכניקות של CBT – שינוי דפוסי חשיבה, נשימה מודעת ועיגון חוויות חיוביות בגוף. אחרי כמה חודשים, קרה הבלתי ייאמן: הוא עמד מול כיתה שלמה והציג פרויקט אישי. לא רק דיבר – הוא גם הרגיש שייך.

במקרה אחר, צעיר בן 20 הגיע עם דימוי גוף שלילי קיצוני. הוא לא יכול היה להסתכל על עצמו במראה, שנא כל תמונה בה היה מצולם ובחר להימנע מכל סיטואציה חברתית שדורשת נוכחות פיזית. התחושה שלו הייתה של גועל מעצמו.

במפגשים הראשונים לא נעשה כמעט דבר – מלבד תרגילי נשימה, עמידה מול מראה בעיניים עצומות, ותנועה איטית במרחב בטוח. השילוב בין עבודה על שיח פנימי חיובי לבין תנועה מודעת הניב תוצאות מרגשות: לא רק שהביטחון העצמי של הצעיר עלה, אלא שהוא אף החל להעלות תמונות שלו לרשתות – מעשה שבעבר נחשב בעיניו לבלתי נתפס.

גם בני נוער עם אתגרים פיזיים ומנטליים משמעותיים מוצאים בתוכנית מקום. מ', נער בן 15 על הרצף האוטיסטי, סבל ממושג שאלון מכנה "יושבנות" – מצב של הימנעות מתנועה כמעט מוחלטת, שהובילה להשמנה ותחושות קשות של ניתוק מהגוף.

העבודה עם מ' הייתה סבלנית: כל צעד קטן – אפילו עמידה על רגל אחת – נחגג כהישג. באמצעות תרגילים מותאמים למשוב תחושתי, משחקי איזון קלים וחיזוקים חיוביים, הצליח מ' לבנות מחדש קשר עם הגוף שלו. הרגע המכונן התרחש כשסיים לרוץ 400 מטר – מרחק שאינו דרמטי, אבל המשמעות שלו הייתה עצומה. "הוא בכה", מספר פרידמן, "לא מהמאמץ – אלא מהתחושה שהוא חי".