לביביסטים לא מפריעים הפקקים. מפריעה להם הסולידריות

באיזשהו שלב הגעתי לכיכר החטופים. מול העיניים ניצב השעון הדיגיטלי שסופר את הזמן מאז ה-7 באוקטובר. הוא הראה 680 ימים, חמש שעות, חמישים ושתיים דקות. עמדתי מולו, והרגשתי איך הזמן הזה ננעץ בי. כמעט שנתיים שהם שם. כמעט שנתיים שאנחנו פה. חשבתי לעצמי: הם צריכים להחזיק שם מעמד בשבילנו, ואנחנו צריכים להחזיק כאן מעמד בשבילם. זו עסקה פשוטה, לא כתובה, אבל מחייבת.

בדרך חזרה הביתה, שוב מונית. הנהג, בחור מטייבה שעובד בתל אביב, דיבר על הפקקים באיילון ושאל אותי בתמימות אמיתית: "אתה חושב שזה יעזור לשחרר את החטופים?". לא הייתה לי תשובה חד-משמעית. אבל ידעתי משהו אחר: היום הזה היה חשוב. בשבילי, בשבילו, בשביל כולנו. כי זה היה דייט עם עם ישראל. עם ישראל עייף, אבל גם נחוש. עם שלא מחפש להתחבב על הממשלה שלו, אלא מנסה להזכיר לה ולנו, מה זה בכלל להיות ביחד. ואולי באמת היינו צריכים את היום הזה לא רק בשביל החטופים. היינו צריכים אותו גם בשביל עצמנו. כדי לדעת שעוד אפשר לצאת לרחוב לא רק מתוך כעס, אלא מתוך אהבה.

ובסוף, כל זה מתנקז לרגע אחד. דמיינו חטוף אחד, רעב, כחוש, שיושב באיזו מנהרה. איכשהו יש לידו רדיו ישן, או טלוויזיה קטנה, והוא שומע שהיה יום שבו המשק עצר בשבילו. יום שבו אלפי אנשים עמדו ברחובות וחשבו עליו. ואם זה נתן לו עוד יום אחד להחזיק מעמד, עוד שבוע, עוד חודש, אז כל זה היה שווה. ובאותו רגע, אתה מבין שגם אם הממשלה מתייחסת אלינו כמו אויב, אנחנו כבר בחרנו צד. הצד של החיים, הצד של התקווה, הצד שאומר לחטוף ההוא: אנחנו לא שכחנו אותך, גם אם הם כן.