לא הצד החזק שלו: סמוטריץ' ניסה לאיים – וחשף את כל הקלפים שלו

קצת פחות מיומיים אחרי החלטת הקבינט שלא ללכת על מהלך הכרעה צבאית כולל בעזה, יו"ר הציונות הדתית, הסממן הניצי של הממשלה, בצלאל סמוטריץ’ ירה את הפצצה: “איבדתי את האמון שראש הממשלה יכול ורוצה להוביל את צה"ל להכרעה וניצחון”. משפט שמנוסח כך שיחדור מתחת לעור, ולא במקרה. שר האוצר לא שלף את זה בספונטניות של רגע. זו הייתה הצהרה מחושבת, שנכתבה, נבדקה ונשקלה, עד שנחתה על שולחן הציבור בדיוק בעיתוי שבחר.

הבעיה היא שכשסמוטריץ’ מדבר על “איבוד אמון” – השאלה היא אם הוא מתכוון באמת, או שזו עוד ירייה באוויר שמיועדת לייצר כותרת, ללחוץ על נתניהו – ובעיקר, להגיע ללבבות של הבייס המאוכזב. כי גם הפעם, כמו באיומים קודמים (והיו לא מעט כאלה), הוא לא מציב אולטימטום ברור ולא מאיים בפרישה מהממשלה. הדרישה שלו – לכנס שוב את הקבינט ולשנות את ההחלטה – היא אולי “ברורה”, אבל לא מגובה בקלף פוליטי אמיתי.

מהותית, יש לו נקודה. ההחלטה של הקבינט, כפי שהוא מגדיר אותה – “עוד מאותו הדבר” – היא אכן פשרה רכה, לא הכרעה מוחלטת, כפי שהצהיר רק לפני מספר ימים  אותו "גורם מדיני בכיר". המהלך שאושר בעזה נועד בראש ובראשונה להפעיל לחץ על חמאס כדי להביא לעסקת חטופים. זה לא סוד ולא תת -טקסט. סמוטריץ’ טוען, לא בלי צדק, שזו שיטה שמנציחה את המלחמה ומאפשרת לחמאס להתאושש בין סבב לסבב. מבחינתו, זו לא רק טעות צבאית אלא גם איוולת מוסרית.

אלא שמעבר לטיעון הצבאי, יש כאן פצע אישי. בין נתניהו לסמוטריץ’ נבנה בשנה וחצי האחרונות גשר צר מאוד של אמון, אחרי תקופה של קרירות וחשדנות, על גבול ניכור (“שקרן בן שקרן”, זוכרים?). נתניהו אף הפך עבור סמוטריץ’ למנטור בנושאי ביטחון לאומי. סמוטריץ מצידו בנה לעציו תדמית  של "מבוגר ניצי, אך אחראי". השבוע, או – ליתר דיוק – בלילה שבין חמישי לשישי , מבחינת סמוטריץ’, הגשר הזה קרס בבת אחת. תחושת האכזבה ניכרת בין השורות הרבה יותר מהשיקולים האסטרטגיים.

והמשבר הזה רחב יותר מסמוטריץ’. החרדים ממילא על הגדר, בן גביר באותו צד של סמוטריץ’ בנושא הזה, אך מעדיף לא לאיים לשווא, ושני שותפים מרכזיים בממשלה מתנגדים בגלוי למהלך המדיני־ביטחוני המרכזי ביותר שעליו החליט הקבינט. במצב כזה, חוזרת התהייה הפוליטית שמשליכה ישירות על הסוגיה המדינית- ביטחונית: קשה לראות איך הקואליציה הזו ממשיכה לתפקד לאורך זמן.

בנימין נתניהו נמצא כרגע בין סדן לפטיש. אם ייענה לדרישת סמוטריץ’ ויכנס שוב את הקבינט, הוא עלול להצטייר בדיוק כמו שטוענים לגביו במאמרים ביקורתיים, במשך חודשים, בארץ ובחו"ל, כמי שנגרר אחרי בן גביר וסמוטריץ’. כמי שמקריב את האינטרס הביטחוני לטובת הישרדות פוליטית. אם יתעלם, הוא מסתכן בעוד קרע עם עוד שותף קואליציוני, ועוד רגע לפני תחילת הפעולה המורכבת מאוד בעזה. מה שבטוח, המבצע הזה טרם התחיל, וכבר הוא ספוג במוקשים פוליטיים. בינתיים מהבית, בהמשך נראה גל נגדי חיצוני, גובר והולך. 

סמוטריץ’ אולי איבד את האמון בנתניהו, אבל הציבור איבד מזמן את האמון באיומים שלא מתממשים. הוא יכול להמשיך לדבר על הכרעה, ניצחון וסיפוח, אבל בלי לגבות את זה בצעד פוליטי אמיתי, הוא יישאר בינתיים עוד שר ממורמר סביב שולחן הממשלה, לא מנהיג שמסוגל באמת לשנות את הכיוון. בתור, פוליטיקאי חכם ומנוסה – בצלאל סמוטריץ' יודע את זה. גם לו קשה, לא פחות מנתניהו. גם לו ברורים המחירים, ולא ברור אילו מהמחירים יהיה מוכן לשלם.