"ציונות מותנית" היא תפיסת ציונות הטוענת כי עצם קיומה של מדינת ישראל מחייב צידוק ערכי. למדינת ישראל יש זכות להתקיים אם ורק אם היא מממשת חזון מסוים. חזון זה משתנה מקבוצה לקבוצה, ולעיתים חזון של קבוצה אחת מתנגש בחזון של קבוצה אחרת. יש הרואים את ייעוד המדינה במימוש ערכים דתיים ובראשם לימוד התורה בעוד שקבוצה גדולה אחרת רואה במדינה היהודית שליחות אוניברסלית – מדינת חוק, זכויות אדם, שוויון וחירות. עבור אחרים, המדינה איננה אלא שלב בגאולה הלאומית ובכך ייעודה הוא להחזיק בכל רגב אדמה שהובטח לאבותינו. במילים אחרות, כל קבוצה הגדירה לעצמה את החזון שמקנה למדינה לגיטימציה בעיניו. וברגע שהחזון מתערער – מתערערת גם הנאמנות למדינה. כאן מתחיל השבר.
כאשר הציונות הקיומית נסוגה מעט לאחור – לא כי התייתרה, אלא כי הרגשנו בטוחים באדמתנו, ונדמה היה לנו שאינה עוד הכרח – החלה לעלות שאלה חדשה: אז לשם מה אנו כאן? מהו הרעיון שמצדיק את קיומה של מדינה יהודית ריבונית? כאן החלו לצמוח זרמים שונים של ציונות מותנית, כל אחד מהם מבקש להשיב על השאלה הזו בתשובה ערכית אחרת: לימוד תורה, ליברליזם או שלמות הארץ. כל אחת מהגישות הללו שואבת מתוך עומק התרבות היהודית, ההיסטוריה שלנו, והערכים שבנו אותנו כעם. הליברליזם העניק לישראל שגשוג כלכלי, מקום במשפחת העמים המערבית, ובנות ברית המסייעות לנו לשרוד בשכונה לא פשוטה. לימוד התורה הוא נשמת אפה של הזהות היהודית, הוא שמר עלינו בגלות, עיצב את מחשבתנו, ונתן לנו שפה מוסרית. שלמות הארץ מזכירה לנו שאנו לא רק נוכחים כאן – אנחנו נטועים כאן. שלושתם, בדרכם, תורמים לבניין הזהות הישראלית.