כשהלוחם נותר לבד: המחיר השקט של המלחמה

איך והאם ניתן להרגיש ביטחון וודאות שיש על מי לסמוך כאשר יש ביטויים של התעלמות מהצרכים הרגשיים והפיזיים של לוחמים? הידיעה הבסיסית של לוחם שתמיד יגנו עליו ויעשו הכול על מנת להצילו אפשרה לו לגייס כוחות ויכולות. ידיעה מוחלטת זו נסדקה, ויש שיאמרו נשברה, לנוכח המשך שהייתם בשבי של החטופים, בפרט על רקע מאמצי הקידום של חוק ההשתמטות. כיצד אפשר להמשיך ולהכיל קוטביות זו בתוך תנאי סבל נפשי ופיזי ממושכים מאוד?

איך מחזיקים תקווה ומשמעות חיים בתוך תנאים אלה? איך אפשר לראות את האור בקצה המנהרה (תרתי משמע)?

לפי דירקהיים (הסוציולוג), בעת מלחמה יש ירידה בשיעור המתאבדים בשל חוויית אחדות וסולידריות חברתית, ותפיסה פרופורציונלית של מצוקה אישית מול איום קיומי קולקטיבי. אך פוסט־טראומטיים נמצאים בסיכון גבוה כאשר מדובר במלחמה ממושכת, וכאשר עולים ספקות על חיוניות המלחמה ומשמעויותיה.

נראה שהעלייה המסתמנת במספר המתאבדים בזמן מלחמה מקרב לוחמים מעידה על התפתחות תופעה מדאיגה, שמחייבת התבוננות ולא עיוורון נפשי והסטת המבט.

גם במקרים של ספק, מומלץ תמיד להתעכב על סימני מצוקה, להעביר מידע ולפנות להתייעצות בשלבים מוקדמים ככל האפשר, ובכך ליצור סיכוי גבוה יותר להושטת יד ולמניעת החרפה והתפתחות של מצבי סיכון.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית וקרימינולוגית. דיקאן הפקולטה לייעוץ, לטיפול ולתמיכה חינוכית במכללה האקדמית בית ברל, קב"נית לשעבר ומטפלת בפוסט טראומטיים ובא.נשי מילואים