23 שנים לאחר הפתיחה המהדהדת בסגולה, המסעדה של דניאל פרץ וסהר רפאל היא כמובן הרבה יותר ממסעדה. רעיונאית, ברור, היא כבר מוסד, שלא לומר סימבול. אבל גם מעשית, כי כרמים היא כבר מזמן קבוצה שפועלת בשלושה מקומות שונים (כולל באר שבע ורחובות), לא רחוקים מאוד אחד מהשני, אבל נפרדים ומשגשגים בפני עצמם.
השורשים, עם זאת, לוקחים אותך עד למושב הכמעט דרומי (ובפועל לגמרי במרכז, אם שומרים על פרופורציות ולא נבהלים מכך שהאוטו יודע לצאת מגבולות תל אביב). בצהרי שבת, כשהכבישים עמוסים מעט פחות מהרגיל, הנסיעה הזאת היא כמעט חו"לית. אורבניות שיורדת לשולי האוטוסטרדה, מתחלפת בירוק ואז בגוונים נהדרים של אדמה בלתי צחיחה. עולם ומלואו שאתה לא משכיל להעריך מספיק, לא רואה מספיק, ולא חווה מספיק.
מסע גילוי הארצות הזה – ארבעים דקות מהמרכז, כן? – מסתיים בפנייה שמאלה, בפיתולים קלים בתוך יישוב מנומנם, ובתוך מגרש חניה שצוחק עליך ועל מדרכות הכחול-לבן הנדירות של גוש דן. משם, שביל נוסף, פתיחה של צל ופתיחה של דלתות, והגעת. הכי הגעת.