"כן!" של נדב לפיד חשף בקאן את תהומות הטירוף בישראל היום

מסגרת "מבט מסוים" המדוברת כללה השנה לא פחות משלושה סרטי בכורה של שחקנים ושחקניות מוכרות שעברו השנה לכיסא הבימוי. קריסטן סטיוארט הציגה את "The Chronology of Water", האריס דיקנסון את "Urchin", אבל אנחנו פה לדבר דווקא על סרטה הראשון של הבמאית סקרלט ג'והנסון, שנקרא "Eleanor the Great". בדומה ל"תלמה" שפתח את פסטיבל ירושלים ובהמשך הוקרן בבתי הקולנוע בקיץ שעבר, גם כאן מככבת ג'ון סקוויב הנהדרת, כבר בת 95, בתפקיד סבתא יהודייה עם חוכמת חיים וחצופה, המתמודדת עם בדידות בדרכים מפתיעות.

הסרט מתחיל בפלורידה, שם מתגוררת יחד אלינור ובטסי, החברות הכי טובות כבר עשרות שנים. כשבטסי הולכת לעולמה בפתאומיות אלינור מחליטה לעבור להתגורר עם בתה (ג'סיקה הכט, שאולי זכורה לכם כסוזן מ"חברים") ונכדה בניו יורק ובניסיון למלא את החור שנפער בלבה בעקבות האובדן היא מצטרפת בטעות לקבוצת תמיכה לניצולי שואה. הקבוצה מחברת בינה לבין צעירה עימה היא מפתחת חברות מפתיעה, אך צל מטיל על החברות הזו – העובדה שאלינור בכלל לא שורדת שואה בעצמה, והסיפור ששיתפה בקבוצה הוא בכלל של חברתה המנוחה.

יש בתקציר הזה אלמנט פרובוקטיבי, אבל "אלינור הגדולה" לא מנסה לצלול לעומקם של שקרים, התחזויות או רמאות ואלינור כנראה לא תככב בפרק הבא של "המתחזים". הדרמה הקומית שביימה ג'והנסון מתעניינת הרבה יותר בהתמודדות עם האבל על אדם קרוב, והשילוב בין העיסוק הזה לבין סיפור ההישרדות של בטסי הוביל לכך שקולות בכי ומשיכות באף נשמעו מכל עבר בחצי השעה האחרונה. לא מעט מההצלחה היא בזכות צוות שחקנים מוצלח שכולל גם את אלין קלימן (הסדרה "ווילו" של דיסני פלוס) וצ'יווטל אג'ייפור ("12 שנים של עבדות"), כמובן בהובלתה של סקוויב שתמיד כיף לראות שוב. את כולם עוקפת בכישרונה ובאפקט הרגשי שלה, על אף זמן זמן המסך המצומצם שלה בתפקיד בטסי, השחקנית ריטה זוהר. אגב, זוהר שיחקה במספר סרטים ישראלים ואף זכתה בפרס אופיר על הופעתה בסרט "אהבתה האחרונה של לורה אדלר".

סביר להניח שהסרט השתלב בתוכניית הפסטיבל בעיקר בזכות שמה של הבמאית שלו, שלא מתגלה כאן כבמאית הגדולה הבאה של הוליווד. זה לא אומר, חלילה, שהסרט לא טוב או שלג'והנסון אין פוטנציאל בימוי – חוץ משחקנים טובים יש לו גם קצב טוב, שילוב מדויק בין דרמה וקומדיה וכאמור אימפקט רגשי שאיננו מובן מאליו. הרבה מחולשותיו נובעות דווקא מהתסריט, שכתבה טוני קאמן שגם עבורה זהו סרט ביכורים. כך או כך, זה סרט חביב למדי ששווה לנסות במידה ויגיע לפסטיבל כלשהו או אפילו לקולנוע בישראל.