בטקס הקולקטיבי החוזר שנמשך כאן כמה שבועות לאורך העסקה השנייה, קצת אחרי תיעוד המפגשים המרגשים עם המשפחות, זה תמיד הגיע באחת התחנות: מפגש ראשון עם מוזיקה בעברית. עילי בוטנר בא לשיר לתצפיתניות את "מכתב לאחי" ("בסוף הדרך עוד תהיה מאושר", אפשר רק להתפלל). שי גבסו נסע לשיר לאלי-ה כהן את "יום ועוד יומיים" (אנחנו סופרים כבר יותר מ-500). ג'ירפות שרו לאוהד בן עמי "יש לי חור בלב בצורה שלך", ושגיא דקל חן אפילו שר בעצמו, יחד עם הפרויקט של תמרי, את "קרן שמש" של בניה ברבי. וזה רק קמצוץ: הרי אמני ישראל מגויסים לחלוטין למען המטרה הזו, אין אירוע תרבות בישראל בשנה וחצי האחרונות שלא מזכיר את החובה להחזיר את כולם ועכשיו.

כל אחד מהרגעים האלה, שהגיעו מהר מאוד לערוצי הטלוויזיה ולרשתות החברתיות, הפכו לרגע את האוויר לקל יותר, ואפשרו לקצה של חיוך לעלות סוף סוף על הפנים. בטח בשבילנו, ונדמה שגם בשביל החוזרים. בשביל אומה שמדברת בשירים, הרגעים האלה נתפסים באופן טבעי כחלק חשוב בשיקום ובדרך להחלמה, שלהם כפרטים, שלנו כחברה. אולי מפני ששום דבר לא גורם לנו להרגיש יחד – ככל שאפשר להרגיש יחד בישראל 2025 – כמו מוזיקה ישראלית. ואם לא יחד, אז פשוט קצת יותר כמו עצמנו, כמו מה שהיינו לפני שכל מה שהיה בטוח קרס באכזריות מול עינינו. כמו מה שהיה הבית. השיר אומר "בית זה אומר כבר הכול", ומה אומר בית יותר מאשר אריק איינשטיין?

אבל צריך להתעכב בכל זאת עוד קצת על המשפט הזה – כמה טוב שבאתם הביתה – מפני שכל מילה בו טעונה רסיסים של משמעות. כמה – 59, שעדיין נמצאים שם וחייבים לחזור לכאן בהקדם האפשרי, עכשיו; טוב – הכי טוב, אין שום דבר טוב יותר או חשוב יותר מחזרה של אנשים לביתם, וכל אופציה אחרת היא רע איום ונורא; שבאתם – וזה מתאפשר רק בעסקאות, בעוד פעילות צה"ל רק מסכנת עוד יותר אנשים שנמצאים בסכנת חיים תמידית; והביתה – זו הרי נקודת השבר. זה הרי לא אותו הבית. כל כך הרבה אינם, והשיקום רחוק מסיום. הוא לעולם לא יסתיים עד שכולם יחזרו, ונוכל לשיר גם איתם.