כל העיתונאים שותקים. רק רביב דרוקר לא מפחד: ביקורת

צנזורה היא לא מילה גסה, לפחות ככה חשבתי כשהייתי ילד. כשהגעתי לגיל של בינה ודעת הבנתי שיש בעיה עם המוסד הארכאי הזה. כמה ארכאי? כשהוא הוקם, עוד בתקופת המנדט הבריטי, היטלר עדיין היה חי. המפגש הראשון שלי עם הצנזורה לא היה כעיתונאי, אלא כחייל. שלחתי מכתב לזוגתי דאז שהייתה בקורס קצינות בבה"ד 1, ולא חסכתי בפרטים רומנטיים ואינטימיים. המעטפה שהיא קיבלה הייתה פתוחה, ולצד המכתב האישי שלי היה נייר נוסף עם הודעה: "המכתב נקרא על ידי הצנזורה הצבאית ואושר לשליחה".

ברשת אפשר למצוא לא מעט מאמרים בהם דווקא תמכתי בצנזורה, אבל מטעמים מוסריים. טענתי – ועדיין טוען – שחובה להמתין עם פרסום שמות של חללים עד שהמשפחות יודעות. יתרה מכך, לטעמי אסור לפרסם שהיה "אירוע משמעותי" בעזה, מכיוון שכל הורה שבנו לוחם כרגע בעזה מבין שזה קוד ל"חיילים מתים". לא צריך גוף רשמי שיגיד לעיתונאים לא לפרסם מידע כזה, רק אחריות בסיסית. זה אגב, נכון לא רק לעיתונאים, אלא גם לצייצנים וכל מיני עמודי טלגרם שחשוב להם "לצאת ראשונים" עם המידע הזה.

אבל כל זה לא קשור לצנזורה של 2025. זו כבר לא הצנזורה שהביכה אותי כשהחליטה לפתוח מכתב פרטי ששלחתי לבת הזוג שלי. אז זה הרגיש לי כמו חדירה מיותרת, היום זה נראה כמו שריד מעולם שחלף. מדובר בצנזורה שמתעקשת להסתיר מאיתנו דברים שברורים לכל מי שיש לו חיבור לאינטרנט. הצנזורה לא מגינה על חיי אדם – היא מגינה על נרטיבים. לא עוצרת מידע שיכול לסכן מבצע עתידי – אלא מסתירה כישלון שכבר קרה. אם טיל פגע בבסיס צבאי, ותמונות שלו כבר רצות בטלגרם ובאתר של ה"טלגרף" – אין שום משמעות לצנזורה על כלי תקשורת, חוץ מאשר לחגוג את נרטיב הניצחון הגדול.