מרבית החטופים ששוחררו עד כה משבי חמאס לא דיברו באופן פומבי על העינויים שעברו, אבל אחת מהן נכנסה אתמול (שישי) לתודעה של אנשים רבים ברחבי העולם: אמילי דמארי, ששוחררה לאחר 471 ימים בשבי, שיתפה בריאיון ל"דיילי מייל" את הזוועות שעברה.

מעבר לכול, היא חשפה את מה שהיה אפילו גרוע יותר מהרעב, מהסירחון במנהרות, מהכאב הפיזי ומהכינים ששרצו בבגדיהם ובשיערם: הכלוב שהיא הוחזקה בו – ושחטופים אחרים עדיין נמצאים בו. היא סיפרה בעדות מצמררת: "לפעמים היינו עד שישה חטופים בו זמנית, דחוסים בכלוב קטנטן של שני מטרים על שני מטרים בלבד".

המקום האחרון שאמילי רוצה לחזור אליו, אפילו אם זה רק במחשבות, הוא המנהרות. אבל היא החליטה לחשוף את כל מה שעברה וסבלה שם מסיבה אחת: היא יצאה משם, אבל יש חטופים אחרים שעדיין נשארו בגיהינום עלי אדמות, ובהם חבריה הטובים ביותר, התאומים גלי וזיו ברמן, איתם נחטפה מקיבוץ כפר עזה לפני שהופרדה מהם בימים הראשונים של השבי.

"הם בטח בכלוב עכשיו. המחבלים מתעללים בהם. אין הרבה מים. כנראה חם להם בצורה בלתי נתפסת". היא הוסיפה בכעס על חוסר ההתקדמות בהחזרת החטופים שנשארו: "נו באמת! מה לוקח כל כך הרבה זמן?".

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שסייע להבטיח את שחרורה של אמילי בינואר, אמר לאחרונה שהמגעים מתקדמים לקראת שחרור של לפחות עשרה חטופים חיים "בקרוב מאוד". עם זאת, הוא אמר השבוע שנראה שחמאס לא רוצה עסקה. אמילי קראה לנשיא ארצות ולראש הממשלה בנימין נתניהו "לעשות כל שביכולתם כדי להחזיר את גלי וזיוי הביתה". היא אמרה: "הצלת את חיי, עכשיו אתה חייב לעשות את אותו הדבר עבור 50 החטופים האחרונים. רק אז נוכל להתחיל להחלים".

רגעי החטיפה המזעזעים

אמילי סיפרה איך היא וגלי היו יחד כשמחבלים פרצו לחדר שלה, ירו למוות בכלבתה צ'וצ'ה וחטפו אותם. "חיבקתי את גלי והפנים שלנו היו על הכרית", אמרה אמילי. "ואז הם ירו ביד שמאל שלי". המחבלים גררו אותם החוצה והושיבו אותם על ספה בזמן שניסו למצוא את המכונית שלה כדי לקחת אותם לעזה.

היא ראתה את זיו צועד מדירתו בעיניים עצומות. "הייתה אש מסביב, דלתות פתוחות, כולם מתים", אמרה. "ראינו RPG. ראינו רובים. הם היו כל כך מאושרים ממה שהם עשו".

אחד המחבלים פנה לאמילי, שדיממה בכבדות והייתה בהלם, ואמר שהוא הולך לקחת אותה לבית חולים. "הבנתי שזה לא הולך להיות בית חולים ישראלי אז אמרתי להם, 'לא, תירו בי!'. לא רציתי להיחטף, העדפתי למות. לקחתי את הרובה שלו, כיוונתי אותו לראשי ואמרתי: 'תירו בי! תירו בי!', ואז מישהו כיוון את הרובה שלו לגלי, אז מייד אמרתי, 'לא אל תהרגו אותו'". עם הגעתה לעזה, גלי הופרד מהם, והיא לא ראתה אותו מאז.

קטיעת האצבעות וההפרדה מזיו

בזמן שאמילי וזיו הוחזקו יחד, תוך דקות אמילי נלקחה לבית החולים שיפא לאחר שהמחבלים אמרו לה שיש לה יותר ערך עבורם בחיים מאשר מתה. היא נלקחה לחדר בית חולים, כשהיא מוקפת ב-15 מחבלים חמושים בקלצ'ניקובים, כאשר רופא גבוה וממושקף נכנס ואמר לה בחיוך רחב: "שלום, אני ד"ר חמאס".

אותו "ד"ר חמאס" קטע את אצבעותיה הפגועות תחת הרדמה כללית ואז תפר את העצבים בידה. היא לעולם לא תדע אם המעשים שלו היו מכוונת זדון או שנבעו מחוסר ידע ויכולת, אבל דבר אחד היה ברור – הכאבים העזים הופיעו ונשארו איתה לזמן ממושך.

השבועות שלאחר מכן, לאחר שהוחזרה לזיו ולחטופים אחרים בביתם של פעיל חמאס, אשתו וששת ילדיהם – כולל ילד בן 14 שנשא רובה – היו גיהינום. אמילי אמרה שהיו לה רק הבגדים שבהם נחטפה והותר לה להתקלח רק פעם אחת. שהותם בבית הזה הסתיימה כאשר הוא הופצץ – "חשבתי שאני בגן עדן. ראיתי כדור אש אחד גדול, ואז כבר לא ראיתי כלום. הכול היה אבק". אבל לפחות היא וזיו היו עדיין ביחד.

ואז, אחרי 40 יום בשבי, מחבל אמר לה שהיא חוזרת הביתה, אבל שהבנים והבנות מופרדים. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את זיו: "חיבקתי אותו ואמרתי, 'זיוי, תשמור על עצמך', ואז לקחו אותו". כאשר ציוו עליה לכסות את בגדיה בלבוש אחר בזמן שהעבירו אותה, היא שמעה את קולות המטוסים הישראליים מעליה ומהר מאוד הבינה שהמלחמה לא הסתיימה – היא הובלה לפתח מנהרה, ולא שוחררה מהשבי.

הגיהינום במנהרות

רשת המנהרות הענקית של חמאס הפתיעה את אמילי, שאמרה בריאיון: "זה כמו עיר. נכנסתי פנימה ואמרתי: 'אלוהים אדירים, זה ענק!'". בשלב מסוים הם הגיעו למראה מצמרר לחלוטין: "היה שם כלוב אחד, כלוב קטן מאוד, וישבו בו חמש בנות". כשהתקרבה לכלוב, קול מוכר צעק לה: "שתי אצבעות?". בתוך הקבוצה, שכללה גם ילדה בת שמונה, הייתה רומי גונן בת ה-24, שנורתה בזרוע ימין כשנחטפה מפסטיבל נובה בשבעה באוקטובר, אותה פגשה אמילי בזמן ששתיהן "טופלו" בבית החולים.

התקופה שבה אמילי הייתה מתחת לאדמה היטשטשה לזיכרון סיוטי אחד, מלא בתקופות של כליאה בכלובים, והיא אמרה: "היה מסריח, חם ולח. לא מתרגלים לזה". היא נזכרה שרצפת הכלובים הייתה חולית, רטובה ושורצת ג'וקים. "הם נתנו לנו ללכת לשירותים פעם או פעמיים ביום – יש חור באדמה. זה היה מסריח. אין מים זורמים, רק קנקן עם מים בתוכו". מה שהיה לטענתה גרוע יותר מהמחבלים ששמרו עליהן הוא הדממה. "זה היה מחריש", אמרה. "זה רוצח את האוזניים… משתגעים מזה".

בהתחלה אמילי הייתה בקבוצה של 11 נשים ונערות, ושבוע לאחר מכן הוסכם על הפסקת האש הראשונה בנובמבר. שש נשים מהקבוצה שוחררו. למרבה הצער, הפסקת האש הסתיימה לפני שניתן היה לשחרר עוד. כשנשאלה כיצד שרדה, אמרה אמילי שלא הייתה להן ברירה אלא לקבל את המצב: "פשוט המשכנו לשרוד".

עבור אמילי היה הפחד שהמיניות שלה תיחשף: "הסתרתי את זה מעצמי כי ידעתי שזה גרוע יותר מזה שהם ידעו שאני יהודייה או ישראלית – הם יהרגו אותי". היא נאלצה להדוף חיזור מצד המחבלים, ששאלו מדוע היא לא נשואה. "אמרתי להם שיש לי שלושה אחים, הם לא מרשים לי לצאת לדייטים עם גברים – אני צריכה לחכות לאחד המיוחד".

עוד אמרה: "המחבלים קראו לי סג'איה. זה אומר שאת בטוחה בעצמך, חזקה מאוד. עשיתי הכול רק כדי לשרוד. אם הם היו יושבים איתי עכשיו ויכולתי להרוג אותם – כמובן, הייתי שמחה לעשות את זה". היא אפילו פעם אחת הצליחה לשכנע מחבל במנהרה לתת לה את האקדח שלו "לשחק איתו". "אמרתי לבנות, אולי אני צריכה להרוג אותו? התחלתי להתרגש מאוד מהרעיון. אבל אז הבנות אמרו, 'כן, אבל אז מה? אז כולנו נמות". למרות שלא היה לה אכפת למות למען האחרות, היא ירדה מהרעיון.

העברות בין בתים

לאחר כשלושה חודשים שבהם לא ראתה אור יום, שגרת היום של החטופות השתנתה והן הועברו בין המנהרות והבתים, ושהו בכמעט 30 מקומות שונים מחשש של המחבלים שצה"ל יגלה את מיקומם. מצלמות רכב שימשו כמצלמות אבטחה מאולתרות כדי לעקוב אחריהן, והמחבלים ציפו את הבתים בחומרי נפץ שניתן היה להפעיל מרחוק במקרה של ניסיון חילוץ.

אמילי שהתה עם עשרות חטופים, גברים, נשים וילדים, אך כמעט לכל אורך השבי היא שהתה עם רומי. היא סיפרה שהן השתמשו בידיהן הבריאות בסנכרון כדי לכבס את בגדיהן, לאכול ולהלביש זו את זו. שתיהן נאלצו לטפל בפצעיהן החמורים, שצברו מוגלה במנהרות.

אמילי ניסתה לשמור על שפיות עם שגרה שהתחילה בימים הראשונים עם זיו. "הייתי עושה כפיפות בטן כל בוקר", אמרה. "השיא שלי ביום אחד היה 600. אבל ברוב הימים עשיתי 400, 450". זה משך את תשומת ליבם של המחבלים שהשגיחו שלה, שכינו אותה ג'ון סינה, על שם המתאבק האמריקאי המוכר, בשל מבנה גופה.

היא סיפרה בריאיון על משפחה אחת שנאלצה לשהות בבית שלהם לתקופה מסוימת, שדחפה את אמילי עד סף התאבדות. "הם היו האנשים הגרועים ביותר", אמרה. "המשפחה הגרועה ביותר. הם היו צוחקים עלינו. הם היו אומרים לנו: 'לאף אחד לא אכפת מכם'. הם היו מחביאים מאיתנו אוכל ואומרים לנו שאנחנו אף פעם לא עוזבים את עזה".

לאחר 13 חודשים בשבי, אמילי הגיעה כמעט לנקודת השבירה. "אמרתי שאני לא נשארת כאן. או שאני אברח, או שאני אתאבד". היא תפסה את השומר הכי פחות אכזרי לטענתה, ודרשה ממנו להביא את המפקד שלו, ואמרה לו: "אם לא תעשה משהו ותוציא אותנו מכאן, יהיו לך שתי חטופות מתות". המפקד הבטיח לה העברה – אך חלפו חודשיים ושום דבר לא קרה.

לאחר ימי השבי הנוראיים ותהליך ההחלמה המורכב, מול אמילי דמארי עומדת רק מטרה אחת – להחזיר את החברים-אחים שלה מהגיהינום, ואיתם את 48 החטופים האחרים, החיים והמתים. בינתיים המאמצים למשא ומתן לא נושאים פרי ונדמה שהם על סף קריסה, אבל משפחות החטופים ושורדי השבי ימשיכו להשמיע את קולם בארץ ובעולם.