בעקבות ההסלמה האחרונה בזירה האיראנית והחזרה של איום הגרעין לכותרות, שבות השאלות שמטרידות את מקבלי ההחלטות ואת הציבור הישראלי כאחד: האם ישראל תבחר לתקוף את מתקני הגרעין של איראן? ואם כן – האם תיגרר המזרח התיכון כולו למלחמה כוללת?

כדי להבין את התרחישים האפשריים, דרוש ניתוח שאינו מוגבל רק למודיעין ולכוחות בשטח. לצורך כך, שוחח מעריב עם ד”ר כפיר תשובה, מרצה לכלכלה במכללה האקדמית רמת גן ומומחה לקבלת החלטות ותורת המשחקים – תחום תאורטי-מתמטי שבוחן כיצד שחקנים רציונליים מקבלים החלטות בתנאים של עימות, חוסר ודאות ואיומים הדדיים.

לדבריו, היחסים בין ישראל לאיראן מזכירים את "משחק הצ’יקן" הקלאסי: "שני שחקנים דוהרים זה לעבר זה, כשאף אחד מהם לא רוצה להיות זה שייסוג ראשון – אבל שניהם יודעים שאם אף אחד לא יסטה, ההתנגשות תהיה הרסנית," הסביר ד"ר תשובה. "במשחק הזה, הניצחון האמיתי הוא למנוע את ההתרסקות – לא להוביל אליה. כך גם בדינמיקה בין ישראל לאיראן: ישראל אינה יכולה להרשות לאיראן להגיע לסף גרעיני, ואילו איראן אינה יכולה להרשות לעצמה להיראות כמי שמתקפלת, מחשש לאובדן יוקרה והשפעה אזורית".

המתח הזה הזכיר לד"ר תשובה תרחיש עדכני מהעולם – העימות בין הודו לפקיסטן לאחר פיגוע הטרור בפאהלגם ב-2025. "הודו תקפה בעומק פקיסטן בתגובה לפיגוע, אך הצדדים נזהרו שלא להיגרר למלחמה כוללת. היו חילופי מהלומות – אך לאחר כמה סבבים קצרים, שני הצדדים עצרו, תוך שימור שליטה על קצב העימות. זה היה שיעור חשוב באסטרטגיה של ריסון הדדי – והוא רלוונטי מאוד גם למקרה הישראלי-איראני".

כאן נכנסת לתמונה החשיבה המתוחכמת שמאפיינת את תורת המשחקים. תשובה הדגיש: "אנחנו לא בעימות בודד, אלא במה שקרוי בתורת המשחקים משחק חוזר. הצדדים כבר יודעים מה צפוי לקרות: תקיפה – תגובה – בלימה. ראינו את הדפוס הזה אחרי תקיפת שגרירות איראן בדמשק, חיסול הנייה והתקפות הגומלין. כל צד מחפש להפעיל כוח – אך מבלי לפרוץ את גבולות המגרש. זהו ריסון אסטרטגי, לאו דווקא מתוך חולשה, אלא מתוך הבנה שהשלב הבא עלול להיות בלתי נשלט".

כיצד ייראה תרחיש של תקיפה ישראלית, ואיזו תגובה תבוא מהצד האיראני? תשובה הסביר כי לפי המודל של תורת המשחקים, יש טווח רחב של פעולות שמאפשרות להעניש מבלי לפרוץ את גבולות העימות. “גם אם ישראל תבחר לבצע תקיפה ממוקדת במתקני גרעין באיראן", הוא ציין, “היא תשתדל שלא לפגוע בתשתיות אזרחיות או במשטר עצמו – מהלך שעשוי להתפרש כאיום קיומי ולהצית תגובת שרשרת בלתי נשלטת".

הוא הוסיף: "מנגד, איראן כבר הצהירה כי תגיב באמצעות תקיפת מתקנים גרעיניים בישראל – אך לא איימה, למשל, על נמל חיפה או תחנות כוח – מה שמעיד על רצון להגיב בעוצמה, אך מבלי לחצות את הקווים האדומים".

בנקודה מפתיעה, ד”ר תשובה ציין כי דווקא העובדה שאיראן עדיין אינה מחזיקה בפצצה גרעינית בפועל – מגבירה את זהירותה. “שלא כמו פקיסטן, שכבר יש לה נשק גרעיני ומהווה שחקן מרתיע בפועל, איראן נמצאת עדיין בשלב הפיתוח – ולכן ההרתעה שלה מוגבלת. היא יודעת שכל הידרדרות לעימות ישיר עם ישראל עלולה להביא להתערבות אמריקאית, אולי אפילו למבצע שמטרתו למוטט את משטרה. ולכן, למרות הרטוריקה התקיפה, היא צפויה לחפש דרכים להגיב מבלי לפרוץ את גבולות המשחק – תגובות שאינן בהכרח מידתיות, אך בהחלט מחושבות".

עם כל הזהירות והתבונה האסטרטגית, האם אפשר לשלול הידרדרות לא רצויה?
“לא", השיב ד”ר תשובה באופן חד. “תורת המשחקים מתארת את האופן שבו שחקנים רציונליים פועלים תחת מגבלות ידע וסיכון, אך גם במשחקים מתוכננים היטב – יש טעויות. אם אחד הצדדים מפרש לא נכון את כוונת יריבו, אם התגובה לא מדודה, או אם נכנס שיקול רגשי שאינו רציונלי – שיווי המשקל נשבר, והמערכת עלולה להידרדר לעימות כולל".

בסופו של דבר, המערכת האסטרטגית שבין ישראל לאיראן פועלת על פי כללי משחק מורכבים – שבהם שני הצדדים יודעים מתי ללחוץ, אך גם מתי לבלום.

“אם ישראל תבחר לתקוף – תגובה איראנית חריפה כמעט ודאית", סיכם ד”ר תשובה. “אבל זה לא בהכרח יוביל למלחמה כוללת. שני הצדדים מבינים היטב את גבולות הסיכון, ושואפים למקסם את הרווחים האסטרטגיים – מבלי לשלם את המחיר של מלחמה הרסנית. עם זאת, כל חריגה מהדפוס, כל חישוב שגוי או רגע של איבוד שליטה – עלול להבעיר את כל האזור. במשחק הזה, הבלימה ברגע האחרון אינה רק שיקול טקטי – אלא תנאי להישרדות".