דעות
כך יכול הנגב להיות טקסס הישראלית
Published
שנה 1 agoon
מסע בזמן לעבר ה-15 באפריל 2048. מדינת ישראל חוגגת את שנת המאה לקיומה. באר שבע, מטרופולין שוקק חיים המונה 2.5 מיליון תושבים, היא נקודת מוצא למסע אל לב הנגב המתחדש. גורדי שחקים מודרניים מתנשאים אל על ורחובותיה ההומים מלאים בצעירים ומשפחות, המגיעים מכל רחבי הארץ והתפוצות. בעשור מאז 2038, רשם הנגב את הצמיחה הדמוגרפית הגדולה ביותר בישראל.
לא, זו לא הזיה אלא הצצה אפשרית לעתיד. כך יכול להיראות הנגב בעוד 23 שנה, תקופת זמן שהיא כהרף עין במונחים היסטוריים. באזור החולש על 60% משטחה של ישראל, יש אפשרות ממשית להגשים את החזון המרהיב הזה ויש לכך כבר סימנים חזקים בשטח.
כבר כיום מתפתחים בנגב מוקדי תעסוקה וצמיחה טכנולוגיים חשובים. בסיסי המודיעין והתקשוב של צה"ל עומדים להיפתח, התעשיות הביטחוניות עוברות לנגב ומגייסות אלפי מהנדסים, בבאר שבע הולך ומוקם רובע חדשנות, בית חולים נוסף, שיופעל על-ידי שיבא, נמצא בשלבי תכנון מתקדמים והקמפוס הצפוני באוניברסיטת בן-גוריון – המכפיל את שטחה של האוניברסיטה – כבר עומד על תלו.
לכך צריך הוסיף את פרויקט תקומה בנגב המערבי, עם תקציבי ענק שנועדו לשקם את האזור. אם רק תופעל המדיניות הנכונה, הנגב יהפוך לאזור הצומח ביותר בישראל.
בנקודת מפנה היסטורית זו, אני פונה אל ממשלת הליכוד, אשר זכתה באמון הציבור בנגב מאז המהפך של 1977, והנחילה לנו אכזבה. המצב הקשה בפריפריה, ובפרט בנגב, מסביר זאת.
תושבי הנגב ידרשו דין וחשבון לקראת הבחירות ולכן אני ממליצה לממשלה להגשים את מחויבותה לפיתוח הנגב. קולנו אינו מובן מאליו וביכולתנו להטות את הכף בבחירות הבאות. הממשלה הנוכחית חייבת להציג קבלות על עשייה וזה מה שייבחן. יש לזכור שתזוזה של 4-5 מנדטים עשויה להכריע את הרכב הממשלה הבאהבישראל.
על ראש הממשלה להוביל את המהלכים הנדרשים לפיתוח הנגב כולו, כפי שהוא עשה בעבר, למשל בהכרזה על באר שבע כבירת הסייבר הלאומי, וכפי שהוא עושה בעת הזאת בפרויקט "תקומה". אין לי ספק שיש ביכולותיו של ראש הממשלה להוביל פרויקט לאומי חשוב זה של פיתוח הנגב
מדיניות מיסוי אטרקטיבית
ואכן, כדי שהנגב יגשים את התקוות שרבים תולים בו, מתחייבת מדיניות ממשלתית רצינית, כזו הרואה בנגב ובגליל את אזורי הצמיחה העתידיים של ישראל ופועלת כדי להגשים זאת, הלכה למעשה.שוב מעשים לא דיבורים.
כדי לממש מדיניות זו לא צריך להמציא מחדש את הגלגל. ישראל כבר עשתה רבות ובהצלחה בתחום של פיתוח אזורי ואין סיבה שלא תוכל לעשות זאת גם כעת. אפשר ללמוד גם ממודל הצמיחה של מדינת טקסס, שהפכה בעשורים האחרונים לאחד ממרכזי הצמיחה הכלכלית המובילים בארה"ב, תוך שהיא מושכת אליה תאגידים גדולים בעיקר את הכוחות המובילים בתעשיית ההיטק החזקה והגדולה בארה"ב ותושבים ממדינות אחרות, בעיקר מקליפורניה.
עמוד התווך של המודל הטקסני הוא מדיניות מיסוי אטרקטיבית, שמשלבת תמריצי מס, הטבות ופטורים. למשל, פטור ממס לחברות ממגוון תחומים טכנולוגיים אם אלה עומדות ברף דרישות של השקעות ותעסוקה. מרכיב אחר במדיניות הטקסנית היא מערכת אגרסיבית של תמריצי מו"פ, שנועדה לעודד חדשנות. רכיב נוסף הוא קרן הפיתוח הכלכלי של טקסס (Texas Enterprise Fund), שהיא אחת מתוכניות התמריצים הגדולות והמוצלחות בארה"ב. הקרן מעניקה מענקים ישירים לחברות המתחייבות להקים או להרחיב פעילות במדינה וליצור בה משרות איכותיות. ואם בכך לא די, בטקסס קיימים גם תמריצי מס מקומיים. מחוזות וערים בטקסס מציעים כיום שורה של תמריצים נוספים, כמו אזורי פיתוח מתועדפים (TIFs/TIRZs), הפחתות מס לתקופות של עד עשר שנים, פטורים ותמריצים ייעודיים.
לצד הטבות המס, טקסס מציעה סביבה רגולטורית ידידותית לעסקים. ההתערבות בפעילות העסקית היא מצומצמת, עלויות הקמת עסק חדש הן נמוכות וחוקי העבודה הם גמישים. גם ההליכים המשפטיים הם יעילים ומערכת המשפט מנסה להימנע מהתדיינויות מיותרות, תוך קיום וחוקים המגבילים תביעות נזיקין.
התוצאה של כל אלה היא ברורה וחד-משמעית: טקסס היא אחת מהמדינות המובילות בשיעור צמיחת התמ"ג בארה"ב, שיעור יצירת המשרות בה עולה באופן עקבי על הממוצע הלאומי והיא אחת המדינות המובילות בקצב גידול האוכלוסייה. היא נהנית מזרם של חברות שמעבירות אליה את המטות ראשיים שלהן מניו יורק וקליפורניה, ותאגידים טכנולוגיים כמו טסלה, אורקל, HPE ואחרים מעבירים אליה פעילות. גוגל, למשל, העבירה אליה מרכזי דאטה סנטר בהשקעות עתק וטסלה מקימה באוסטין, בירת המדינה, "ג'יגה-פקטורי" בהשקעה של מעל 1.1 מיליארד דולר.
להחזיר את חוקי הנגב
כעת עלינו לשאול את עצמנו עד כמה המרכיבים של מודל ההצלחה הטקסני רלוונטיים לישראל. כך למשל, מדיניות תמריצים אגרסיבית לעידוד מחקר ופיתוח היא בהחלט ישימה בנגב. היא הולמת את מדיניות עידוד המו"פ של רשות החדשנות, גם אם היא מרחיקת לכת ממנה.
לגבי פטורים ממס, אני מזכירה שבעבר הופעלו כאן "חוקי הנגב", שכללו הטבות מס לתושבי העיר באר שבע. המטרה הייתה להקל על יוקר המחיה ולעודד אנשים לעבור להתגורר בה ובתקופה זו אף היתה הגירה חיובית ולצערנו הרב, חוקים אלה בוטלו בשנת 2003 על ידי משרד האוצר, במהלך שגוי שגם עורר ביקורת רבה ועד היום לא תוקן.
בעבר גם ניתנו הטבות לחברות סייבר שפעלו בתוך פארק ההייטק של בבאר שבע, במטרה למשוך חברות סייבר רב-לאומיות ומובילות להקים את פעילותן בנגב. החברות זכו להטבת מס בגובה של כ-20% מהסכום שהמעסיק היה חייב לנכות מההכנסה של העובד.
אני לא מזכירה את כל אלה כנוסטלגיה, אלא כדי להדגיש שכבר היו דברים מעולם וכעת נדרש מהלך רחב יותר, שיעוגן בחקיקה ראשית, ויכלול מערכת שלמה של הטבות ותמריצי מס לתושבי הנגב, או לאלה הבאים בשעריו. הטבות מסוג זה קיימות במדינות רבות בעולם ונועדו לעודד צמיחה באזורים מסוימים. כך למשל, מדינות שונות הגדירו אזורים גיאוגרפיים שונים כ"אזורי פיתוח מיוחדים" (Special Economic Zones – SEZs) כמו שנזן בסין ודובאי באיחוד האמירויות הערביות.
בארה"ב הוגדרו אזורי הזדמנות (Opportunity Zones) שבהם ניתנות הטבות מס או מענקים למשקיעים המשקיעים באזורים בעלי הכנסה נמוכה, במסגרת תוכנית פדרלית. דוגמאות למדינות שנקטו בגישה זו הן אוהיו, מרילנד וקולורדו. גם האיחוד האירופי מעניק מענקים ותמריצי מס לאזורים בעלי רמת פיתוח נמוכה. קנדה מציעה תמריצי מס לחברות הפועלות באזורים מרוחקים וצפוניים.
קרן ייעודית לפיתוח הנגב
המרכיב המעניין ביותר במודל של טקסס ורלוונטי מאוד לישראל הוא הקמת קרן ייעודית לפיתוח הנגב, שתעניק מענקים ישירים לחברות המתחייבות להעביר או להקים פעילות באזור. בנוסף, יש ליצור מסלול מהיר לאישורי בנייה ופיתוח תשתיות באזורי תעשייה מוגדרים, תוך הפחתת הבירוקרטיה והקמת מנהלת אחת שתרכז את כל האישורים הנדרשים. במקביל, יש לפתח תוכנית חינוכית-טכנולוגית מקיפה, בשיתוף אוניברסיטת בן-גוריון והמכללות האחרות באזור, שתבטיח אספקת הון אנושי איכותי לתעשיות המתפתחות. כבר היום מכשירה באר שבע כ50% מהמהנדסים בישראל.
כדי להבטיח הצלחה לטווח ארוך, חיוני להשקיע בפיתוח תשתיות מתקדמות ובשיפור איכות החיים בנגב. זאת, באמצעות הקמת רשת תחבורה מהירה המקשרת את הנגב למרכז הארץ (כולל הרחבת מסילת הרכבת המהירה והשלמת כביש 6), פיתוח תשתיות טכנולוגיות מתקדמות (פריסת סיבים אופטיים ורשתות 5G6/G), והשקעה בפיתוח עירוני איכותי הכולל מרכזי תרבות, פארקים, ומוסדות חינוך מצוינים. בנוסף, יש לשקול פיתוח "אזור אוטונומי לחדשנות" בנגב, מודל המשלב את החופש הרגולטורי מהניסיון הטקסני עם היתרונות הטכנולוגיים והביטחוניים של ישראל, ויאפשר לחברות לפתח ולבחון טכנולוגיות חדשניות בתנאי רגולציה מקלים. כל אלה יציבו בסיס איתן להפיכת הנגב למנוע הצמיחה הבא של כלכלת ישראל.
דרוש – חזון גדול שמקודם על ידי ממשלה רצינית/ בדומה לטקסס, לנגב יש פוטנציאל צמיחה עצום ויישום מושכל של עקרונות המודל הטקסני עשוי להאיץ את הפיכתו למוקד צמיחה לאומי, במיוחד על רקע התפתחות אקו-סיסטם טכנולוגי באר שבעי המתמקד בסייבר, בינה מלאכותית, תעשיות ביטחוניות, אנרגיה מתחדשת, ומחקר מדעי-רפואי.
על הנייר קיימות כמה וכמה תוכניות לפיתוח של הנגב, אך מה שחסר לנו היום זה חזון גדול, שמקודם על ידי ממשלה רצינית, ממשלה שיודעת להחליט ולבצע.
בעיניי, פיתוח הנגב והגליל הם הכרח קיומי, שכן לא ירחק היום ו"מדינת תל אביב" פשוט תקרוס לתוך עצמה. הסימנים לכך כבר קיימים בשטח. מדינה חפצת חיים חייבת לכן לבזר את עוצמתה ולמנוע ריכוז כה מסוכן – גם ביטחונית – באזור גיאוגרפי צר. זו כמעט שאלה של חיים ומוות.
טקסס הייתה פעם שוליים מרוחקים של אמריקה, והפכה לאחת הכלכלות החזקות והמשפיעות בעולם. לא בזכות מזג האוויר, ולא בגלל נפט בלבד. בזכות מדיניות – השקעה בתשתיות, חינוך טכנולוגי, חיבור עמוק בין מערכת הביטחון לתעשייה, עידוד יזמות, הפחתת רגולציה, ואמונה בלתי מתפשרת ביכולת האנושית לפרוץ גבולות.
הנגב ובירת המטרופולין באר שבע – היושבת גיאוגרפית בדיוק בנקודת האמצע של ישראל – יכולים להיות טקסס הישראלית. יש לנו את הקרקע, את המרחבים, את האנשים. יש לנו קריות צבאיות טכנולוגיות חדשניות, מוסדות אקדמיים, יזמים צעירים, קהילות חזקות והון אנושי מופלא באיכותו. מה שחסר עד עתה חזון ויכולת ביצועית. מהדורה מעודכנת לבן-גוריון, שהיה איש חזון, איש ביצוע וסיפק דוגמא אישית. כעת, ניתנת לבנימין נתניהו הזדמנות היסטורית למלא את המשימה הלאומית ולהפוך למנהיג שיגשים את החזון.
יש כאלה הטוענים שההיסטוריה יוצרת מנהיג ויש כאלה הטוענים שמנהיג יוצר את ההיסטוריה. אני חושבת שאנחנו מצויים בצומת מכריע שבו בנימין נתניהו יכול לממש את המפגש ביו הזדמנות היסטורית למציאות. השאלה האם הוא יתרומם לגודל השעה ויממש את הפוטנציאל העצום הטמון בנגב? כי מצבו של הנגב יעצב ויכריע את גורלה של ישראל. אני קוראת לו שלא לפספס את ההזדמנות שנקרית בדרכו.
במקום לראות בנגב "פריפריה" שצריך לחזק, הגיע הזמן לראות בו מרכז חדש. לא נספח – אלא מוקד. לא יעד סיוע -כי אם מוקד משיכה. אני מאמינה שהמהלך הזה – אם ייעשה בעוצמה הנכונה – ישנה לא רק את פני הנגב, אלא את דמותה של ישראל כולה.
הכותבת היא מנכ"לית קבוצת לוצאטו ויו"ר "עמותת ישראל למען הנגב"
You may like
דעות
בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר
Published
11 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
דעות
ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי
Published
11 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
תקיפות צה"ל באיראן לאחר הארכת האולטימטום של דונלד טראמפ
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
תקיפות צה"ל באיראן לאחר הארכת האולטימטום של דונלד טראמפ
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
