כך יהודה משי זהב רימה את כולם, ובעיקר את התקשורת

כזכור, משי זהב ניסה להתאבד כחודש לאחר פרסום תחקיר הארץ שיצרו שירה אלק ואהרון רבינוביץ' (שניהם מרואיינים באריכות בפרקים), ושעות ספורות לפני שידור עדויות חדשות אודותיו בתוכנית "עובדה". הוא נפטר בסופו של דבר רק שנה לאחר מכן, לאחר שהיה בתרדמת. משפחתו הגרעינית לא התייחסה להאשמות עד היום – ואין שום כוונה להטיל עליהם את האחריות למעשיו של אביהם. ובכל זאת, ועם כל מה שידוע לנו כיום, הערך של יהודה משי זהב בוויקיפדיה עדיין נפתח בתיאור פועלו הציבורי – מייסד ארגון "אשת לפידות", יו"ר זק"א, קידום שילוב חרדים בצה"ל – ורק לאחר מכן מתייחס להאשמות החמורות נגדו.

אפשר לומר בביטחון שבמובן הזה – משי זהב ניצח. הניסיון שלו לבצע תרגיל התחמקות אחרון לפני שהובא לדין הצליח לקבע את מעמדו כאיש חסד. והקורבנות שלו, אף על פי שהאיש כבר איננו בין החיים, עדיין חיים בפחד מתמיד – ומרואיינים בסדרה רק תחת הצללה כבדה ועיוות קול.

בניגוד למה שאפשר היה לצפות, "משי זהב" עוסקת לא פחות בתקשורת מאשר במין. הסיפור של יהודה משי זהב הוא עדות לכוח האדיר של דימוי מול מציאות, ולכמה קשה לנו לשנות את התפיסה שלנו על אדם – מרגע שהיא התקבעה. מצפייה בשלושה מתוך ארבעת פרקי הסדרה, קשה להכריע מה משי זהב היה יותר: טורף מיני חסר גבולות, מסוכן ואכזרי; אדם שידע לזהות את האנשים הכי מוחלשים ולנצל את חולשותיהם; או גאון תקשורתי, צעיר חרדי שגדל בלי טלוויזיה או רדיו ובכל זאת הבין תקשורת טוב יותר מרבים מבכירי רשות השידור וערוץ 2.