כך חובבי הספורט התאחדו ומצאה נחמה במפלה של עופר ינאי

אי אפשר היה להסתיר את השמחה לאיד כלפי עופר ינאי השבוע, אחרי ההדחה של הפועל תל אביב. זו הייתה שמחה לאיד חוצת מחנות, מכל הכיוונים, מכל הקבוצות, כזו שאיחדה את כל הענף, אולי אפילו את כל הספורט הישראלי, וניתן היה להרגיש בה משהו ייחודי. אפשר להניח שגם בקרב מאמנים, שופטים, עיתונאים, פרשנים, אפילו אצל חלק מאוהדי הפועל כמובן, הייתה שמחה קטנה בלב מההדחה הזו, מהסל המופלא של הארפר שננעץ כמו חץ, אבל מה שהיה חריג זו העובדה שכל האיבה נוקזה למקום אחד.

הלא בדרך כלל בהפסד של קבוצה נוהגים לקטול את השחקנים ואת המאמן. ההנאה הגדולה טמונה בלעקוץ את האוהדים. אבל הפעם כולם נזנחו הצדה, כחסרי חשיבות, כנספחים צדדיים, יריבות ארוכת שנים נשכחה. כל השמחה לאיד הופנתה לעבר איש אחד בלבד.

חיכו לו בפינה, והסיבות די ברורות. ינאי מתנהג ביהירות מאז שנכנס לכדורסל. כבר דיברנו על זה עמיחי, על כך שהכוונות שלו כנראה טובות, על כך שעורר עניין מחודש בכדורסל, על כך שמדובר בענף מקרטע שאכן היה זקוק לתחרותיות, שוויוניות, מישהו שיבעט במוסדות הישנים. אבל בסופו של דבר – הכל אנשים. הכל אישי. והסגנון של ינאי כל כך בעייתי. הדרך מקוממת. המגלומניה, הזלזול במסורת, הביטחון המופרז, הדיבורים על זכייה ביורוליג עוד לפני שזכה באליפות, העקיצות למכבי תל אביב ("יש לה DNA אחר, ווינרי? זה מועדון שסיים מקום 16 ביורוליג"), התחושה כאילו הכל כבר אצלו בכיס העמוק.