כך חגגו בישראל את חג שבועות לפני קום המדינה

ביטוי מוחשי לכך ניתן למצוא מדברים שנשא שלמה לביא – איש העליה השניה, מאבות התנועה הקיבוצית ומאוחר יותר חבר בכנסת הראשונה והשניה – בחג שבועות 1937, בקיבוצו – עין חרוד: "חברים, ההרגשתם בזכות הזאת, בזכות להחיות מנהג קדומים, לקדש מנהג קדומים, שאנו בני דורנו זכינו לו, מנהג שטעם לו וכל-כך הרבה תרבות בו. הוא מספר לנו שהננו עם שלא אתמול נולדנו, מנהגים של שלושת אלפים שנה אנו מקדשים עכשיו, והחג הזה עודנו בטעמו וברעננותו עומד. לא מאתמול נולדנו. רבות עברנו וראינו. השרשרת שלמה. הננו ממשיכים בה. כל הטוב מעברנו, מהזמנים העתיקים אותו נחדש ונקדש, ואת הזר לרוחנו – נוציא. עבר מפואר וגם חדשני.
חג רענן חוגגים אנו בשרשרת העבר…הידענו להעריך את הקרן הקיימת? הרי בלעדיה היינו לאבק פורח. וזה היום שנעריך את ערכה הגדול של הקרן הזו – שנתנה לנו את העמק הזה שמסביבנו, ושעתידה עוד לתת לנו ולגאול לנו אדמות רבות…".
במלחמת העצמאות נהרגו בקרבות שני בניו של לביא – ירובעל והלל.

אז, בטקס החגיגי בעין חרוד, 1937, ידע החלוץ הקיבוצניק לחבר בין העבר להווה ואמר: "ולא רק חג הביכורים היום, אם כי הוא עצמו מספיק שנחוג אותו בכל התלהבותנו – היום גם חג מתן-תורה, שניתנה לנו מאל אחד, רואה ואינו נראה. תורה זאת נתנה לנו את המצפון האנושי, שגם הוא רואה ואינו נראה… תורה שנתנה את השבת, יום שביתה ומנוחה לעובד אחרי שישה ימי עבודה. תורה אשר שיחררה עבדים באשר הם…".